המסע ליפן והלאה

בתכנית היו פויקה ופיתות על הסאג' ולבנה וירקות. הפעם לא תכננתי שום "יצירה" כי לא התחשק לי וגם תכננתי שאת המטמון יטמינו הילדים ואנחנו נחפש.
היה לי מסמך מוכן כבר כמה חודשים קודם. זאת הדרך שלי להיות רגועה מול אירוע גדול עתידי: לפתוח מסמך ולכתוב הכל. מה יהיה ואיך ומה צריך. במסמך היה כתוב הכל וגם רשימת קניות, רשימת בדיקה ביום האירוע וכל ההכנות שיש לעשות.

קיומו של המסמך הרגיע אותי מאוד עד שהגיע היומולדת.
חגגנו למשפחה ואז לא חגגנו לחברים.
בשבוע הבא בשבוע הבא
ויומולדת לסבתא
ויומולדת לסבא
ועודמעט יומולדת לאור. נו מה?
והיא מחכה בסבלנות ובשלווה של מישהי שבטוחה שזה יגיע.
זה לא יומולדת שלי, אני לא יכולה להתעלם.

ואז הבנתי שמרב אירועים שהיו פשוט לא נשאר לי כח לעשות לה יומולדת. לא רוצה לארגן פויקה ולסחוב עצים ולהכין בצק ולתפעל אש. לא רוצה.
אזלו לי הכוחות האירגוניים. רוצה הביתה.
ישבתי וחשבתי והחלטתי להוריד את הסטנדרט.
עוד קצת.
עוד קצת.
עוגה תהיה אבל בלי ברבי וכל זה. במילא כשטועמים את העוגה הזאת לא מסתכלים מה היא לובשת. ארטיקים של פיות – אולי. וחפש את המטמון – במילא תכננתי להפיל על הילדים ושיחפשו את הארטיקים.
אוכל – נעשה את זה במפגש ילדים רגיל ואז כולם מביאים אוכל (במילא היומולדת עם האוכל הכי טוב שהכרתי זאת יומולדת בה האורחים מביאים את המנות). ופתאום זה נראה פשוט. בעוד 3 ימים יומולדת.

---

קודם כל סוכריות על מקל של פיות (ובקצרה – כדורי פיות. ולא ארטיקים כי ארטיקים זה ארוך כמו קבב וסוכריות זה עגול ועגול זה פשוט).
תמרים יבשים עם מים חמים שיהיו רכים. אחר כך במעבד מזון למשחה גבשושית ואז תוספת של פירורי שקדים וקשיו. סססאומו זה רך מדי ונגמר לי הקווקר. יאללה, שיהיה פירורי ביסקויטים.

כבר שמונה ועוד יש לי עוגה להכין. מאין יבוא עזרי. יובל!
חצי שעה אחרי – כל התערובת (הרבה תערובת) כבר היתה כדורים קטנים מגולגלים בקוקוס וקצת אחרי, בעזרת קיסמי זית היתה לי קופסת כדורי פיות על מקל. וכל זה בזמן שבכלל הכנתי בטטות.

---

ניגשתי להכין עוגה. נטע עזרה לי – היא קילפה את העטיפות מהשוקולד ואז לא הצליחה לשבור את החפיסה לקוביות. עזרתי לה בחזרה.
שמתי 50 גר' נוספים על ה500 שכבר היו שם – תוספת קיזוז ניכוי מס בפה של נטע.
נטע עמדה ליד הסיר עם השוקולד המתנמס לו במהירות ובדקה אם לכל השוקולד שנמס יש את אותו הטעם. בינתיים אני ניסיתי להפריד ביצים מהצד הזה ומהצד הזה של קשת, בחיאת יובל קח אותה מפה.
נטע כבר חומה מהמותניים ומעלה, אני מוסיפה לה חמאה ועוברת להקצפת החלמונים. נטע מודיעה לי שהקצפת הזאת לא טעימה. בטח לא טעימה, זה קצף חלבונים בלי סוכר (גם אני טעמתי אותם בילדותי ולא למדתי לקח).
צריך לאחד עכשיו את הקצף עם הקצף השוקולד וקשת עומדת באמצע. בחיאת יובל קח את קשת.
נטע מערבבת, עכשיו תורי לערבב (אימת הקצף המאיים להישבר) עכשיו אני. די נטע.
יובל, קח מפה בבקשה את קשת.

---

הבוקר בא, אין כמעט מה לעשות, הקופסא של המטמון עם העטיפה הכפולה (מי יודע איפה נטמין אותה) והכיתוב הברור "הצד הזה למעלה" כבר מוכנה, כמו העוגה, ורק לאסוף פתקים למשחק וקצת אוכל וכלים ומים ויובל, בבקשה תדאג שהבנות יהיו בעוד חצי שעה באוטו.

אחרי חצי שעה – הפתעה הפתעה – הבנות ערות ומוכנות ליציאה (נטע קמה בקפיצה ומיד שמה את הזר על הראש).
רגע.
עכשיו צריך לבחור בגדים.
אולי את אלה בעצם.
מה עדיף? ככה?
ככה! ככה! יאללה לאוטו.

רגע.
עכשיו תסרוקות.
אויש יש קשרים.

המפגש נקבע ל11 ויצאנו מהבית ב11 ורבע, לא נורא. מקסימום יתחילו בלעדינו.

---

יש לנו מקום קבוע ביער הפיות אבל הפעם נסענו לצד השני, בהמלצת עינבל.
הצד השני פתוח יותר, עם עצים צפופים פחות ובעיקר נשירים. גם שם יש פרות כך שהעשב מתוחזק בגובה נח.
אפילו שהגענו בכמעט שעה איחור – הגענו ראשונות.
<דודה פנינה שוררה פעם ש"אברמסון זה חידק, מדבק ונדבק". כנראה שגם האגר>

בינתיים הילדות נשנשו כדורי פיות ונטע הסתובבה סביב העוגה ורצתה אותה.
לכן הדבר הראשון שעשינו כשכולן הגיעו, מיד אחרי ההתמקמות, זה לאכול עוגת יומולדת.
אין כמו זריקה של סוכר וקפאין כדי לשלח חבורת ילדים אל הגבעות להתרוצץ ולהשאיר את האמהות שלהן לנוח על המחצלת.
התרווחנו, הסתכלנו מסביב, נשמנו אויר גבעות צלול, והתחלנו לרעוב. ככה זה – ההתרוצצות שלהם מרעיבה אותנו.
אכן, לא הייתי יכולה לבקש סעודה משובחת מזו. כלכך הרבה אוכל טוב. איזה כיף לי.

---

כשהצעתי לאור שהילדים יחביאו את המטמון והפתקים (הרי יש כבר כמה בנות קוראות כותבות בקבוצה) היא עשתה לי פחחח. פעמיים. אז עינבל עשתה את זה.
שעה, שעה היא ישבה וחשבה וכתבה והתרוצצה והטמינה ואז הגישה לילדים את הפתק הראשון בשביל לראות אותם שועטים עלה ורד וגומרים בספרינט את כל הסיפור בעשר דקות.
בסוף חיכתה להם הקופסא עם כדורי הפיות העטופה מדי ואני ראיתי איך 9 ידיים בערך, תולשות וקורעות ומושכות, ואת הכיתוב "נא לא להפוך" מופיע למעלה ואז נעלם ואז על הצד ושוב נעלם ומופיע. שוין.

אחרי שכולם אכלו את הכדורים, עם מקל או בלי, הם התפזרו שוב לענייניהם.
יש שם כלכך הרבה ילדות עם אנרגיה טובה שהן פשוט סוחפות למעלה גם את מי שקצת בשפל בדיוק באותו הרגע.
כשהשמש עוד עמדה מעט מעל קו האופק, מאותת לנו להתקפל, ראינו ילדה אחת בת ארבע וחצי, מושיבה חבורת ילדים במעגל מולה ומפעילה אותם. לא יודעת מה הם עשו שם בדיוק, זה היה רחוק, לא שמעתי.

---

בעוד חודש יום הולדת לאור, באותו המקום, באותו הפורמט.