המסע ליפן והלאה

אחר כך קשת יצאה גם ואני בעקבותיה.
היא נוסעת הלוך ושוב בבימבה לידי ובקצה השביל שתי אחיותיה ושני בנים. בפעם הקודמת ששיחקה פה חבורת בנים הם התנהגו אל הבנות בצורה גועלית ואני מצאתי את הגושטובלב שלי עלוב ומכורכם כאילו תקעו בו סיכות.

זה קרה השבוע, כשקיבלתי באימייל את המכתב. זה לא המכתב הראשון שמגיע אלי באימייל ומבקש תרומה עבור חולה אבל זה היה המכתב הראשון שהגיע אלי מ5 נשים בו זמנית ונגע למישהי שאני מכירה כבר תקופה ארוכה.

כשהייתי עם ילדה אחת בלבד בכל פעם היה תענוג. יכולתי לתקן לה את הרידוד/מריחה/פיזור/חיתוך/גילגול, ובמידה.
אני חושבת שהכי חשוב לזכור (ואת זה הזכרתי לעצמי בכל פעם ששכחתי) שהעיקר זה הכיף ופחות חשובה התוצאה. אלה לא מאפים לתצוגה. גם הגלגול עקום והגודל לא אחיד זה לא משנה. זאת היצירה שלהן.

הבעיה עם רוגלך קנויים היא שהם די דוחים. יש להם טעם וריח של "באמת שניסינו למצוא תחליף זול ועלוב לכל אחד מהרכיבים אבל צר לנו, אין דבר נחות מקמח לבן".