יום ראשון, 28 דצמבר, 2008, 23:06
נטע בת 4
כמעט בת 4.
כבר שבועיים שהיא לא בת "רגע לארבע" אלא בת "ארבע לפי הלוח של השמש אבל עוד לא בת ארבע לפי הלוח של הירח ומחר תהיה לי יומולדת".
נטע היא ילדה שצריכה הרבה תשומת לב (או כמו שאנחנו אוהבים לקרוא לזה: "היא בדיוק בונה את הביטחון העצמי שלה") ולפיכך ציינו את יום ההולדת בתאריך השמש (הזכרנו את זה פעמיים בשעה וחגגנו עם קליק-כוכבים במכולת!), חגגנו בשבת עם המשפחה בהרכב חלקי, נחגוג ביום רביעי (התאריך העברי) אחת על אחת ויש עוד מסיבה לחברים ביער הפיות, אחרי שיתיבש שם קצת.
אתמול בבוקר היא התעוררה אחרונה. כשפקחה את העיניים אמרנו לה מזל טוב והיא חייכה וביקשה נונו.
העוגה כבר היתה מוכנה ומוסתרת באוטו. לא ענין של מה בכך.
התעוררתי בבוקר, מתוחה ועצבנית, הזזתי את הבצק של הפוקאצ'ות המנומנם אל מתחת לקמין (תתעורר יא בצק), הכנתי בצק דביק לספינג' ואז פיניתי את המטבח לאירוע קישוט העוגה.
איזה לחץ.
קשת כרגיל לא הניחה לי להשתמש בשתי ידי בו זמנית, לפיכך נבחתי על אבאשלה שיקח אותה לטיול. עכשיו.
עכשיו!!! נו!!!!
קשת ויובל נעלמו מעבר לפיקוסים להרבה מאוד זמן. הרבה הרבה מאוד.
כנראה שנבחתי חזק מדי.
טוב. עוגה, קצפת, פאלֵטה, ברבי גידמת, אמא מתוחה. מה עכשיו?
עם הכנת עוגות אין לי בעיה. אני רוקדת איתן. אני לא מפחדת.
אבל הצד האסטטי קצת טעון שיפור אצלי (איך אני בהתנסחויות עדינות?) ואין לי שק זילוף ובכל מקום בו קינדטטי לא נתנו לי אחריות על גימורים וקצפות. רואים עלי שאני מגפי רפתנים יותר מנעלי עקב.
הדבר הכי קרוב לעוגה מקושטת שעשיתי היה "עוגת חווה" שהכנתי לאור לפני כמה שנים עם גשר מ"טעמי", גדר מ"מקופלת", אגם מג'לי תפוזים וחציר מגרידת תפוז. יצא יופי אבל לא היתה מעורבת שם ברבי.
לשאוף… לנשוף… הבטחתי ולכן אקיים.
5 דקות אחרי הנשיפה העוגה כבר עמדה מוכנה. את סוגיית החזה החשוף לא הצלחתי לפתור. אולי אפאחד לא ישים לב.
טוב איפה יובל?
לא בא לא בא לא בא.
(מסתבר שמדי פעם הוא התקרב לבית אבל פחד לחזור כי בטח יפריע לי באיזה קטע ממש מותח של הצבת דובדבן או משהו ואני אתעצבן נורא. ידעתי שאני מפחידה גברים, לא ידעתי שגם את הגבר הזה…).
אור מתעוררת מתרגשת מאוד.
נטע מתעוררת מתרגשת גם.
יובל וקשת חוזרים,
הנה אני באוטו בדרך למעלה לארגונים אחרונים.
מה עושות איתי שלוש ילדות מאחור?
הנה ילדת היומולדת.
על הראש – חמש צמות (עבודה של דודי), על הגוף – שמלה שבחרה בעצמה, כרגיל (אפילו מול בת השנה וחצי אין לי אמירה בענייני בגדים) ותחתיה – חולצה שחורה שלי כדי להגן מהקור ועדין לשמור על החגיגיות. פעם ראשונה שאני משאילה לילדה שלי בגד. בחיים לא תיארתי לי שזה יתחיל בגיל ארבע.
מעל הכל – זר יומולדת סרוג (!) שקיבלה במתנה מעינבל ועל הפנים החיוך הזה. מרוצה ונבוך ותוהה.
הנה אחותה הגדולה והרעבה:
היא שווה פוסט מתפעל נפרד.
הדודים הגיעו, הפוקאצ'ות נאפו, האוכל הוגש. אוכל שווה כמו שההורים שלי יודעים להכין.
כולם אוכלים בהנאה (כולל האחות הרעבה) ורק נטע בוהה תוהה ומסתובבת חסרת מנוחה.
במקרה יצא שנטע היא סוג של העתק שלי כך שלרב כשאני מסתכלת עליה אני יודעת בדיוק מה עובר לה בראש.
המבט הזה אמר – "עוגת שלגיה. יש שם בפנים עוגת שלגיה ואני פה תקועה מול סלט ירוק וגבינות עיזים. פחחח".
נטע היא לא ילדה של דחיית סיפוקים (מענין מאיפה זה בא לה), במיוחד כשמדובר בנגזרת של סוכר (גם זה).
לפיכך הלכתי להביא את שלגיה.
שעה לפני כן, כשדודי ראתה את העוגה שהבאתי, היא אמרה שזה לא לענין התועבה הזאת וככה כמו שהיא, עם ילד יומולדת על הגב, לקחה כפית ושקית סוכריות ותיקנה.
איפה איפה איפה איפה איפה שלגיה?
(אני מרוצה מאוד מהתוצאה)
אחרי שפרסתי לנטע ולקשת ולאור והפקרתי את שלגיה, מצאו אותה כל היתר ובלי בושה נעצו בה כפות. כן כן, אותם אנשים שחינכו אותנו לא לדחוף את המזלג האישי שלנו לקערה המרכזית, לא לשתות מהבקבוק וכל היתר – חופרים בשמלה של שלגיה.
כמיטב המסורת התחבאה תחת הקצפת עוגת יועזר מה שמסביר את הלהיטות וההתחזרות. זאת עוגה פרועה שנסיונות להכניע אותה עם חיתוך לפרוסות מדויקות נדונו מראש לכישלון. עדיף לוותר ולישר ולישר ולישר.
מסורת ימי ההולדת מחייבת העמסת סוכר וקקאו עד דלא ידע בין אגוז פקאן לאגוז קוקוס. לפיכך הוגשו גם כדורי השוקולד של סבתא פסי.
החגיגה הזאת היתה משותפת לנטע ולאליה. הם נולדו ממש ממש באותו היום. ד' בטבת.
אחרי שהרמנו את נטע 5 פעמים ואת אליה פעמים והתחרדנו בשמש (אלה מאיתנו שלא רצו פנימה לראות דיווחי מלחמה. כלומר – הנשים) נטע התפנתה לפרוק את שארית ההתרגשות בחגיגת יומולדת קטנה משלה לבובה החדשה שלה.
האמת היא שדי הופתעתי. לא הופתעתי שביקשה בובת תינוקת חדשה מסבא וסבתא אבל כן הופתעתי מעוצמת ההתרגשות כשקיבלה את המתנה. לא עלה על דעתי שבגיל הזה זאת מתנה שתתקבל כך.
אני צריכה תזכורות מדי פעם, הן רק נראות ונשמעות גדולות. זה שאור יודעת לתת לנו הסברים מפורטים על תופעות מדעיות לא הופך אותה ליותר מבוגרת מבת רגע לשש. זה שנטע משחקת משחקי דמיון משוכללים עם אחותה (מה שנקרא – "הגיל לפליימוביל") או מתווכחת איתנו תוך שימוש בטיעונים מנומקים ולוגיקה מתוחכמת – לא הופך אותה למבוגרת מגיל ארבע עם הצרכים התינוקיים שעוד יש בגיל הזה.
איזה יופי שהיא יודעת לבקש ולקבל את הבובה שהיא צריכה.
אחרי שבעבר קיטרתי על גשם המתנות – הפעם היתה טפטוף נחמד. דודי הגדילה לעשות ונתנה לה את המתנה ערב קודם. כל האורחים שבאו נמנעו מלהמטיר עליה את המתנות מיד. אני אהבתי את הפורמט.
נטע לעומת זאת הסתובבה ושאלה: מה עם המתנות שלי? מה עם המתנות שלי?
כשהן הגיעו הן היו מעודנות ומדויקות ולא נדרשו שקים כדי להעביר אותן הביתה.
תודה!
לפני שבוע, אחרי שהדלקנו נר ראשון, נטע נשפה על הנרות בחנוכיה שלה, כיבתה אותם וביקשה שנשיר לה "שתזכי לשנה הבאה". ככה זה כשנולדים מתוך חנוכה, כל הנרות מתערבבים.
בכל מקרה, אפילו שלא נולדה בתוך החג – מדובר בילדה מוארת.
נטע היא ילדה זורחת. היא כולה סופגניה מתוקה עם חן אמיתי מתוק ועסיסי שפורץ לה מכל האיברים.
היא גושטוּבלב מהמם.
היא הילדה הראשונה שנולדה לי בלידה וגינלית ולימדה אותי משהו על היכולות שלי.
היא חכמה יותר מההורים שלה ומלמדת אותם שיעורים בהתנהלות מול ילדים והתבוננות בעולם כל הזמן.
היא כולה סערה של רגשות בעוצמה גבוהה ואין לה כפתור ווליום.
היא אתגר מורכב ומענג.
יומולדת שמח ילדה שלי
24 תגובות
אנחנו ממש מבואסים שלא יכולנו להגיע, על אף שבמפגשים האחרונים אני סופג עלבונות קטנים מתחת לחגורה ("אתה לא כל כך חכם" – א. האגר). המפגשים של כל ילדי הדור החדש, הרעש החמוד שהם עושים כשהם ביחד (אוקי, אז מורן אחראי לחצי מהרעש הכללי, למה להיות קטנוניים?…) והתחושה הכללית של כל המשפחה ביחד, הם אחת הסיבות העיקריות לרצון שלי לחזור ליבנאל. אבל, לפחות יש כמה תמונות שאני יכול לראות ולהתנחם בהן.
לך היא אומרת את זה בפרצוף. אצלי אני רואה שמהנימוס היא נמנעת. רק מהנימוס.
ok את הקטע המסכם על תכונותיה של סופגנית גושטובלב שלך כבר העברתי בדמעות (חוכמה גדולה במצבי). אצלי הראשון נולד ככה והוא ככה ואכן אתגר לכל מנעד הרגשות המודחקים של אמאשלו.
איזה כייפים אלה, הא?
(גם אני דמעתי ואני לא במצבי. לפעמים אני דומעת רק מלהסתכל עליה. אני מרגישה שהלב עוד רגע יפרוץ לי מבית החזה)
לפעמים אני מסתכלת על נטע ונזכרת בקטנצ'יק (הגדול) שלך. מה שלומו? תמסרי נשיקה
כן. לדעתי הם עוד יפגשו בסיבוב אחר יום אחד. תודה, אמסור. שלומו – גדול וסופר רגיש…
חהחהחה… הרסת אותי עכשיו… איך פותרים את סוגיית החזה החשוף? עם קצפת כמובן… טוב אני רואה שדודי כבר גילתה לך. עוגת חווה עם אגם וחציר וגשר וגדר נראה לך משהו ממש פשוט ועוגה עגולה שמורחים בשליכטה קצפת ותוקעים לה בובה למעלה זה מסובך???
ולא, אמנם אני לא מספיק מכירה אותך בשביל להגיד, אבל ממה (כלומר ממי) שאני כן מכירה נראה לי שזה לא את מפחידה גברים, זה פשוט גבר ספציפי שנורא קל להפחיד בצעקות של נשים…
אני לא יודעת איך זה אצלכם, אבל אצלנו בגן, שבו לא היתה שום הכוונה לילדים במה לשחק, כל בני/בנות הארבע, מתוחכמים, מתמטיקאים ובעלי תובנות ככל שיהיו, בילו את שנתם האחרונה בגן במשחקי אבא-אמא עם בובות תינוקות (או שילוב של בובות וילדים תינוקות) כל יום (כמעט) כל היום. זה לא ממש תינוקי בעיני. לא יותר מלגלוש במגלשה, למשל. זאת מין דרך לעבד את מה שקורה מסביבך שהיא חלק מההתבגרות שלהם.
ואני חייבת לשאול לסיום: אני יודעת ששריפות זה לא מאד מקובל בארץ, אבל בכ"ז, חנוכיות דולקות בסלסלות מקש ובמבוק???
בגלל שהיא משחקת כל היום עם אחותה בבראציות (או בסתם חפצים שעברו לידן במקרה ואם הן כלואות בכסאותיהן בחושך בדרך מפה לשם אז אז במילים בלבד) חשבתי שהיא כבר עברה את שלב התינוקת. ז"א שלב בובת התינוקת המטופלת.
אבל נראה לי שמדובר בטיפוס יותר מאשר בגיל/שלב התפתחותי כי אור, עד כמה שאני זוכרת, מעולם לא היתה טיפוס מטפל. אפשר לראות תמונות של נטע מגיל שנתיים עם בובה במנשא מאולתר על הגב ואת אור אני זוכרת, לעומת זאת, מגיל ישיבה מרוכזת בדברים שהם תעסוקת ראש. בובות עניינו אותה כשהן תפסו חלק במשחקי דימיון (בערך מרגע שהתחילה לדבר ויכלה לחלוק את מה שעובר לה בראש עם שותפם למשחק).
ולמרות כל אלה צריכה לזרוק להימנע מתוויות ולהשאיר את כל האפשרויות פתוחות.
לגבי העוגה – זאת כנראה פובית קצפת שיש לי. הופ עברה לי!
כמו שכבר ציינתי בעבר – אני טיפוס מעשי, לא שמה דגש על אסטטיקה. לא ירשתי את זה מאמא שלי. זה עונה לך לגבי החנוכיות?
ההערה על החנוכיות לא היתה בקטע של אסטתיקה. זה דווקא מאד אסטתי, אבל גם ממש מסוכן, מה גם שחלק מהחנוכיות נראה דליק בעצמו.
מזל שאמא שלי כבר כשלימדה אותי להחליק קצפת על עוגה אמרה באותה נשימה שזה אף פעם לא נהיה ממש חלק וזה יפה גם ככה. וצדקה, דווקא.
מה שניסיתי לומר זה שהאירוע המדובר נערך אצל אמא שלי שהיא חובבת אסטטיקה. מכאן מגשי הקש. בכלל לא שמתי לב (גם לא ממש נכחתי שם. הייתי ליד עסוקה בענייני. מעייף אותי חנוכה).
החנוכיה מהעץ לא ממש דליקה, ז"א – לא מנרות. מדובר בענף טרי ולח של זית.
ואתם, שרתם את 101 הבתים של מעוז צור? (כי מי שלא שר לא יצא ידי חובתו)
אהה! אתם קוראים את "לחול ולחג" של דבורה עומר! ניסיתי לאחרונה להשיג לי עותק אבל נראה שהפסיקו להדפיסו
אני דווקא אוהבת לשיר את כל המעוז צור. רק 6 בתים, מה זה קוצר הסבלנות הזה פתאום. אבל לאחרונה אני שומרת על איפוק ושרה אותם רק כשאנחנו מדליקים נרות לבדנו והשנה זה קרה רק פעמיים. דווקא לא איכפת לי לעשות חוזר. גם הדס די הצטערה שנגמר החנוכה. או שאולי אני אשיר את שושנת יעקב שש פעמים במקום?
לא קראנו בעשרים השנים האחרונות. מה בדברי גרם לך לחשוב?
חנוכיה מענף עץ זית לח. גם אני לא קראתי כבר לפחות עשרים שנה אבל אני משוכנעת שזה משם איכשהוא.
לא משם. זה מהתבוננות בקמין (חדש אצלנו). אני רואה כמה קשה לענפים טריים להידלק מאש גדולה.
מה שאני אוהבת בחנוכיה של נטע (וגם בחנוכיה שלי שהכנתי למקרה שגם קשת תתגלה כפירומנית. עוד לא קרה) זה שהיא לא הולכת לתפוס לי מקום עד חנוכה הבא… (לקח לנו כמה דקות להכין כל חנוכיה. אעמוד במאמץ כזה מדי שנה).
העוגה יצאה לך נהדרת (דווקא התיסרוקת שלה טעונה שיפור
והילדות שלך הן מתוקות ומקסימות להפליא.
אני קוראת נלהבת של הבלוג שלך, לרוב לא מגיבה…רק מדי פעם.
תסרוקות זה אבא
ותודה
אוף, כתבת כל כך יפה שאת הסוף של הברכה כבר קראתי דרך מסך של דמעות התרגשות המון מזל טוב לנטע שנשמעת ונראית ילדה נפלאה (גם השתיים האחרות נראות די בסדר…:-)) והעוגה יצאה יופי
תודה
כמה אהובה ויפה ומהממת נטע הזו. מזל טוב שוב ושוב ושוב! (הבת שלי סרגה לה היום צעיף ליומולדת והביאה לה אותו לחוג. ורוד כזה).
ראיתי היום בחוג צעיף בגווני חום על הצוואר של ליה. (נראה לי שסריגה יכולה להתאים לנטע. צריכה לנסות…)
זו סריגת מזלג (אצבעות). ליה ממש תפסה את זה. נראה לי שגם נטע תאהב את זה. הולכת לישון. לילה טוב.
סריגת אצבעות? איך עושים את זה? יש הוראות איפשהוא? גם אני רוצה לנסות…
חפשי finger knitting
למשל זה