יום שישי, 03 אוקטובר, 2008, 11:01
ראש השנה חלק ג'
ארוחה אחת מאחורינו, כתריסר לפנינו.
בבית המלון חוששים שמישהו ישאר רעב. מלבד 3 ארוחות ביום יש גם קפה ועוגה לפני כל ארוחה. כה אמר לוח המודעות, לא בדקתי (קומקום חשמלי יש גם בחדר. וגם עוגות. ועוגיות. ופירות יבשים. ושוקולדים. תסביך שואה יש לעם הזה).
יש לי בעיה עם השפע הזה.
כשיש מבחר גדול מאוד עם טעמים חזקים (כאלה שמושכים איתם את הביס הבא), גם אם נתעלם מארוחות הביניים המופרכות – ממש קשה לא להגיע למצב של אכילת יתר.
לא רוצה להישמע צדקנית ובטח שלא רוצה שישתמע כאילו לא נהניתי מהאוכל אבל יש משהו מאוד נעים לבטן בארוחות צנועות. מהסוג שמבשלים באירועים מעדות הריינבואו. החיך שמח, הבטן מרוצה וכלום לא מתפקע.
(ב"סוכה במדבר" היו ארוחות מדויקות. אבל זה היה לפני 6 שנים. בטח היום זה אחרת).
ביום השני קילפנו עצמנו ממרבץ המגדנות ועזבנו את המלון כדי לטייל.
מהצד השני של הכביש הראשון במעלה יש את עין לימון וכנראה שבו טיילנו (הדעות חלוקות).
היה שם מעיין. היתה תאנה קצת חולה אבל שופעת פירות אדומים. בהמשך היו עצי עוזרר (פגישה ראשונה בשבילי), עצים עם פירות הדומים לאגסים קטנים דלי בשר (אגסי בר? גם פגישה ראשונה), רימונים טעימים ושפע עשבים ירוקים (אצלנו צהוב לגמרי). חבל שבדיוק היינו אחרי ארוחת צהרים ולפני ארוחת ערב ולא היה לנו מקום לכל אלה…
הרי ירושליים מעוררים בי געגועים להרי ירושלים. אין לי מושג למה.
בין לבין קשת הסתובבה במלון ועשתה את הקסמים שלה.
בערב הראשון היא מצאה חבורה של בנים, בני 3-4 להערכתי, בני משפחה אחת. הם שיחקו בצעצוע כלשהו והיא חטפה להם. בהתחלה הם ניסו לקחת בחזרה אבל כמה עפעופים וחיוכים אחרי הם כבר רצו אחריה, נתנו לה את הצעצוע וקראו לה "חמודה שלי!".
למחרת אחד מהם ראה את יובל ואמר לו בהתרגשות: "אתה אבא של קשת? ראיתי אותה בצהרים עם אמא שלה!"
(יכולה להבין אותם. היא באמת קסם).
החג נגמר. צריך ללכת.
את השוקולד מהשטיח אנחנו משפשפים, את זה מהמצעים אנחנו לא יכולים לנקות (יובל אומר שזה לא ירד, אני אומרת שעם הכביסות החזקות שלהם זה ירד כמו כלום). מסדרים יפה יפה את החדר ומשאירים את מעט השוקולד שקשת לא חיסלה עם פתק תודה עבור החדרנית.
הדרך הביתה פתוחה. אפאחד לא נוסע דרך הבקעה והכביש לא עובר בתוך העיר. זכינו.
לא מזמן גמרנו ארוחת צהרים מכובדת אבל הפמפום הבלתי פוסק של אוכל מביא לגוף המתפקע מצב של רעב תמידי. אנחנו שוב רעבים.
החושך יורד, הכביש ריק, הטלטולים עדינים.
באמצע הדרך, ילדה אחת שאכלה יותר מדי שוקולד חותמת את החג בנהר חום בריח חמצמץ.
