יום שישי, 03 אוקטובר, 2008, 09:56
ראש השנה חלק א'
למרות שהמקום החביב עלי הוא הבית שלי (תמיד. אבל מאז שיש לי ילדות – יותר),
למרות שמקומות אחרים מביאים עלי עומס כי צריך ערנות והשגחה יתרה,
למרות שאין נוחה מהמיטה שלי ולמרות שאני ממש לא אוהבת לארוז,
למרות שאני עצלנית מושחתת וקוטרית בלתי נלאית – כשבאים ומזמינים אותי לבלות את החג עם ככככככל המשפחה וחותמים ב"ליד ירושלים, פנסיון מלא" אני באה בריצה.
כן, השטיחים עם הריחות של הכימיקלים והמזרונים הספוגים במיצים של אנשים אחרים אבל אויר הרים, אנשים נחמדים שלא יוצא לי לראות הרבה ומישהו אחר דואג לאוכל. כל החג!
אם כבר נוסעים לירושלים, ז"א מעבירים 3 ילדות את דרך היסורים (aka כביש הבקעה) חייבים לנצל את הנסיעה ולעשות עוד משהו באזור. במילא נפגשים רק אחה"צ.
גן החיות התנ"כי!
התקשרנו לאיילת להזמין אותה להצטרף. לא ראינו אותה בערך 3 שנים כי היא גם ירושלמית וגם עסוקה וגם אמא לשתיים וגם שומרת שבת. ציפינו לדחיה מנומסת מטעמי "בישולים לחג" וכאלה אבל מסתבר שגני ילדים לא פועלים בערב ראש השנה (כמו בעוד המון ימי עבודה. כאילו שתפקידה של מערכת החינוך היא "חינוך"). זכינו באיילת ושתי ילדות.
אבל קודם צריך להגיע לגן החיות.
כל הדרך בבקעה (דרך שלמדתי לחבב. יש בה משהו הרבה יותר אנושי מדרך האוטוסטרדות שמגיעה מהצד השני. והודות לזכרון העלוב שלי בכל פעם אני מופתעת בדרך חזרה לגלות שעברתי בשטחים. זה מוזר כי כשיצא לי לחלוף ב09 שלהם זה ממש קיצר את נשימותי מהלחץ ופה יש משהו מאוד נינוח) נחתי לי והתבוננתי בנוף המדברי עם החלקות הגדולות והחממות והחלקות הקטנות בלי החממות. ראיתי את החצילים עין בעין.
ואז העליות והחנויות עם הכדים ועליות עליות עליות והנה המחסום. הנה באה הדריכוּת.
מלחיצה ירושלים. ערים על הרים מראש קצת בעיתיות בניווט אבל כאן הוסיפו רמת קושי עם מנהרות שנוטלות ממך את רסיסי האוריינטציה שהיו לך ופיזרו בנדיבות שילוט שלא אומר כלום כדי שיהיה כנראה תירוץ למה אין מקום לשילוט מועיל.
יש שם בעיריית ירושלים מחלקת שילוט וכמו smsים ב"כוכב נולד" מה שמחזיק את ראש המחלקה בתפקידו הוא מכתבי תלונה של תיירים תמימים שרצו להגיע לכותל ומצאו עצמם בגינות סחרוף.
אחד נוהג, אחת מנווטת ושלוש ילדות שאפאחד לא מתיחס אליהן כדי לא לפספס פניה.
כן, הם התאמצו, כן, הם מכנים בשמות שונים את אותה הדרך כדי לזרוע בלבך את החשש וחוסר הבטחון, כן, הם ממקמים שלטים זעירים אחרי הפניה כדי שתוכלי, רגע אחרי שפספסת, לגלות שאת לא בדרך הנכונה ורק בעוד קילומטר יש הזדמנות לפרסה.
אבל הצלחנו להגיע. ניצחנו.
חשבנו שאנחנו באים בהברקה מטורפת. מי ילך לגן חיות בערב חג? כולם עסוקים בקניית מתנה לחמותם.
כבר בחניון הסתבר שעוד כמה מאות אנשים חשבו שזאת הברקה מטורפת. אה נו, הגנים סגורים היום. הורים וילדים חונים על העצים. אבל זה לא נורא כי הגן גדול מאוד ועשוי היטב כך שלא מרגישים כמו בחדר אוכל מלוני בערב חג. יש מקום לכולם ואין תור ליד הנחשים.
אחרי שנכנסנו ופקנקנו מול אי הקופים – התחלנו את הסיור בגן. בזמן שאכלנו אור הספיקה לחקור את המפה ולצמח רצון עז להגיע ל"סלע משה". עזבנו, היא ואני, את היתר והלכנו לסלע משה.
כצפוי מדובר בסלע נוזל.
פתחנו את התנ"ך לילדים (שאור כבר כמעט יודעת בעל פה) וקראנו את הקטע המתאים.
גמרנו עם משה וחזרנו אל כולם. איילת והילדות כבר איתנו.
איזה כיף שאיילת באה.
איילת היא החברה היחידה שנשארה לי מהצבא. היא גרה רחוק ושומרת שבת ועסוקה מאוד – כל הדברים האלה שגורמים לקשר שלנו להיות רופף אבל היא שווה מכדי שאוותר עליה.
והיא נהדרת ואני אוהבת אותה ובגלל זה נתקעתי איתה שעה וחצי ליד הפינגווינים.
בתור הורים אנחנו נוטים להתבונן בהורים אחרים. לומדים על דרך החיוב והשלילה.
כמו שיכולתי לנחש מראש – איילת היא דוגמנית של יחס מכבד לילדים (לילדות שלה ובכלל). תמיד היתה מופת בעיני.
ציטוט קטן משיחה בין איילת לבתה הבכורה (קצת יותר קטנה מנטע) שיצא לנו לשמוע:
- אמא, אבא חבר שלך?
- כן
- למה?
- (בלי להסס ובלי למצמץ) כי זה תנאי הכרחי לקיום מערכת זוגית
רגע לפני סגירה זכינו לראות אחד מהסיאמנג על האי, הקוף עם מערכת ההגברה המדהימה בגרון (צריך לשמוע בשביל להבין ולא להאמין), תופס ציפור.
מחזה כזה מביא אותך להתעמת עם התפיסות שלך (או כמו שאמר איש הבטחון שהצטרף אלינו לצפיה במחזה – "מה, ואת לא אוכלת עוף?").
כי מה לעשות, זה הטבע וציפורים הן חלק מהתפריט שלו אבל כשרואים עימות בין שניים, באופן טבעי בוחרים צד לתמוך בו, ולרב זה הצד שנתפש כחלש.
וגם אחרי שמרדימים את הרגש ומסבירים לעצמנו שלאכול ציפורים זה הטבע שלו זה קשה לראות אותו משחק בציפור חצי שעה, מטלטל ומכדרר ומעביר מיד ליד, מניח לה לנסות לברוח ותופס אותה, חובט בה בעדינות ובחוסר עדינות,
לראות איך לאט לאט טווח התנועה שלה קטן, הכנפיים נשברות ומפסיקות לתפקד והיא מנסה לברוח רגלית, ואחרי עוד כמה הנפות וטפיחות ותלישות נוצות ונשיכות משועשעות ברחבי הגוף גם הרגליים נשברות,
עד שהרגע הזה בו ברור שהגוף הרופס הזה כבר לא חי בשביל לסבול את המשחק של הקוף,
הוא רגע של הקלה גדולה.
3 תגובות
כבר קראת "חיי פאי"?
לא. שאקרא?
(אגב, את יודעת שהכינוי הקודם שלי בפורומים היה פאי? זה היה מעולה כשזגזגתי לי בין המתמטיקה לקונדיטוריה. בכלל פאי זה מעולה. אין לי מושג למה הפכתי לעוגיה…)
שתקראי, שתקראי. מאלף