יום שלישי, 18 נובמבר, 2008, 23:00
שוקולד
זכרון ילדות:
בסוף רמת גן, מכונות רועשות, דודים ענקיים עם לבה חומה וריח כבד וקצת מבחיל של שוקולד. טעימות בדרך. פס מסטיק ענק שעוד לא נחתך למסטיקים רגילים במתנה הביתה. סיור של מכובדים. יש לנו דוד בעלית.
בוקר יומולדת 34 למניינם. נ' (חברה ושותפה לחודשהולדת) ואני מגיעות מתנשפות למרכז המבקרים של עלית בנצרת עלית (יובל: למה לא בעפולה עלית? יותר קרוב).
עם הזמן כל חברות המזון מתאחדות להן לצבירים גדולים. כמו מגנטים וחלקיקים. הכל הופך לדבוקה אחת עם שמות של משרדי פרסום מרובי מקפים. הסמל החדש של עלית-שטראוס-קרפין-סממה חסר אישיות.
נכנסות לאולם החשוך לראות סרט. הפסדנו את ההתחלה אבל אנחנו מצליחות להבין את העלילה. אנחנו לא יושבות אחת ליד השניה ועדין קולטות זו את גיחוכה של זאת ממרחקים.
אני חושבת על אור איתי כאן בעוד 3 ח', עת תעמוד בדרישות הסף להשתתפות בסיור. מה היא תבין מהסרט הזה?
במשקפי תלת מימד רואות את הנסיכה מממלכת העצב והילד עם הקופסא בדרך לסבא וסבתא, מחפשים יחד את סוד האושר ומוצאים אותו בשלל מוצרים של עלית.
העלילה מופרכת אבל קטעי המעבר מזכירים לי משהו.
אני צינית וצוננת אבל מה איתה?
זאת הזדמנות לדבר איתה על פרסומות ומסרים שיווקיים.
סוד האושר נמצא (spoiler: האושר אינו סוד) ואפשר לצאת לסיור. הקבוצה (חציה מבוגרים, חציה ילדים) לובשת כיסויים אדומים ויוצאת לדרך.
התרגשות 
מתחילים בשוקולד. ברור. בשביל מה באנו?
מטבעות שוקולד לקראת חנוכה משמאל, מיני-פרה ביסקויט מימין, טבלאות של מריר משמאל. המדריכה, אנחנו מתקדמים מהר מדי. אני רוצה לבהות בחטיפים נוסעים.
עולים על הגשר ומסתכלים על הכל מלמעלה. שוקולדים עוברים מצד לצד, נשים אוספות ומסיטות ומעבירות ומניחות. מפעל.
משהו מוזר, משהו חסר.
כן. יש רעש אבל אין ריח.
מהר מדי עוברים למחלקת המאפים. עוגות, ביסקויטים.
כאן יש ריח של אפיה והוא נעים.
על הגשר אמא אחת אומרת לילדה שלה – את רואה, מי שלא לומד מוצא את עצמו בסוף עושה עבודה כזאת משעממת. אמא רואה אישה שמעבירה ביסקויטים מהמסוע למגש במשך 8 שעות ביום. ילדה רואה אישה שמלטפת שוקולד כל היום.
(אני זוכרת מעברי כפרולטריון. גם אם לא ממש ממפים את הגנום האנושי מדי בוקר, זה עושה נעים לגעת כל היום בדברים טובים).
יש פה בעיקר נשים. "כן. גברים לא אוהבים לעבוד" היא מחייכת.
איש עם מקל יושב ליד מסוע של עוגות וכל תפקידו לישר (בעזרת אותו מקל) עוגות אלכסוניות,למען ירדו ישר למסלול שלהן. עבודה של הזזת עפעף. מסתכלות עליו מהגשר. מישר, מישר, מישר. חדל. יושב עם מקל שמוט ובוהה בעוגות עקומות נוסעות מולו.
לקראת סוף הגשר – אנחנו עוברים מעל טורטיות. עכשיו אנחנו בפרווה.
חייבת לשאול אותה משהו שמטריד אותי כבר הרבה זמן.
"תגידי, מגדים… מה ההבדל בינם ובין הרגילים?"
"רק באבקת חלב. מגדים זה עם חלב ישראל. יותר יקר"
"פחות טעים. זה רק החלב? כי זה מרגיש לגמרי אחר. לא יושב טוב על הלשון. הרבה פחות טוב"
"לפעמים זה יותר טוב"
"מתי?"
"טורטית מגדים יותר טעימה מהרגילה"
אבל טורטית זה פרווה…
ליד הוופלות אנחנו מצליחות לשים את האצבע על התבלין החסר. מה תבלין, זה הקרם של העוגה שאיננו. לא סתם קצת חנוק לנו.
הכל יבש. הכל קר. אין שום בלילה, שום וופל במצב טרום-אפיה, אין נהרות של שוקולד, אין טבלאות רוטטות מורעדות, אין ייצור. יש רק אריזה.
אחרי ביקור קצר במחלקה עם ריח (מסטיקים) עוברים לחדר הטעימות.
זה החלק שהכי דומה למה שיכול להצטייר בדמיון כשחושבים על ביקור במפעל של ממתקים.
מערה עגולה עם קישוטים של מקופלת ומרשמלו לענקים ועל גבי שולחנות מיני טוויסט/טעמי/מקופלת/כיףכף ופסק זמן גדולים וחבילות שוקולד פרה ובצד, מן הסתם מעלים עובש בתוך אריזותיהם הרזות – חטיפי אנרגיה. הכי בא לי מים. הכי טעים טוויסט ופסק זמן סגול.
חבורת גברים שהתבררה לקראת סוף הסיור כרב וכמה ילדים מבית ספרו (הסיור הוא כנראה פרס על משהו) חופרים במרץ באחד השולחנות ודגים משם "אגוזי בד"צ!".
הסיור הסתיים. כל משתתף מקבל שקית הביתה, פרט לילדי יומולדת שמקבלים שתיים ואמהות מתלהבות שמבקשות שקית נוספת בשביל הילדים. אני גם וגם.
הולכות לקנח במשהו מלוח ב"דיאנה".
בבית הילדות מקבלות חלוקי מבקרים אדומים, דפי כתיבה של מרכז המבקרים (עם טירה משוקולד בפינה) ואת השקיות.
מזל שקשת ישנה. היא יכולה לאכול שוקולדים עד הקאה.
אנחנו פותחות את השקיות שלנו.
בפנים, מלבד ערימות של טופי "מזל טוב" שמקומם בפח (קשת חושבת אחרת אבל אני עקבית), נחים להם זה לצד זה חטיפי שוקולד עם חלב ישראל וקופסת מסטיק מאסט בהכשר מהודר מהדור החדש (אריזה מגניבה ומרעננת עם מסטיק "מנטה עדין" <חורך לשון>. איך אני בקליטת מסרים שיווקיים?). חבוקים חנוקים יחד בשקית פלסטיק.
שוקולד מטבעו לוקח, מנטה מטבעו נדבק וביחד זה רבע ללאטעים.
שקית אחת לאור, שקית אחת לנטע ומולי הדגמה חיה של ההבדל בין הדביבון של עכשיו והרחפנית של אחר כך.
נטע פתחה את כל החטיפים אחד אחרי השני בקצב יותר מהיר משיכולה לאכול, משאירה אחריה שובל של קוביות פסק זמן נגוסות וחצאי אצבעות כיףכף עד שנותר לרגליה שולחן חרוך והר של עטיפות.
נטע אוכלת שוקולד כמו שהיא חיה.
נטע היא שוקולד בעצמה.
3 תגובות
מתוקות
הסיור נשמע משמים משהו, מצד שני הרבה יותר הגייני מלהכניס את כל עמישראל לתוך הבלילות והתערובות.
ולמה הטופי לפח? (כלומר, למה כן שוקולד ולא טופי?)
לא, לא משמים. רק יבש. היה כיף להיות מוקפת בכלכך הרבה שוקולד ולראות את המינ-פרה-ביסקויט נוסעים לידי או תחתי.
לא צריכה שיכניסו את כל עמישראל לבלילות. רק אותי. איז דט טו מאץ' טו אסק?
הטופי לפח כי טופי זה לא כשר ושוקולד מאוד כשר.
אוי. אבל הכי כיייייף היו הסירים הענקים עם החום הנוזלי המתערבב! אחחח… תארי לך שכבר אז הוא היה בתעשייה הצבאית… טיימינג טוב היה לו. היה לי אבא שווה!! (עדיין)