המסע ליפן ובחזרה

אני חושבת שעוד כשהייתי בהריון עם אור ואולי אפילו קודם פינטזתי על ילדה שתהיה איתי במטבח ותטבול יחד איתי, מרפק אל מרפק, אצבעות כסוסות ציפורניים בקערה של המיקסר. ואז הגיעה בתי הבכורה המכונה רחפיאל ואיבדה עניין כמו שהיא מאבדת כל דבר שלא מאוזק אליה.
למרבה המזל נטע יצאה הרבה יותר מחוברת וגם הרבה יותר גרגרנית והיום יש לי פרטנרית, שלא לומר מתחרה, כשזה מגיע לאוכל.
הרבה פעמים זה נגמר אחרי שהיא גומרת לעזור לי לקלף את המלפפון לסלט ונעלמת עם המלפפון אבל כשיש שוקולד - היא איתי כל עוד יש שוקולד. היום היה הרבה שוקולד…. המשך

אבא: אור, הרימי בבקשה את הבגדים שפשטת ושימי במכונת הכביסה אבא: אור… אווווור…. פיה קסומה…. אור: מה? אבא: הבגדים שלך. שימי בבקשה במכונה אור: מה אני? סינדרלה?!

<אבא: כן. אבל תיכף יבוא נסיך. תתנחמי בזה…>

אור ברגע של חיבור למציאות:

ינון: אור, את רוצה שנדליק טלויזיה ונראה הופ? אור: לא, כי אם אני מתחילה לראות הופ אני לא מפסיקה עד שבאים לקחת אותי

זמן מה אח”כ, במכונית, בתוך מה שנראה כסערה בשלבי הצתה… המשך

זה לא שיש כלכך מעט משפחות של חינוך ביתי, פשוט יש ממש מעט מהן שמוכנות להיחשף בגלל הרשויות ובגלל שהן לא אוהבות פרסום (ולא אוהבות שהפרסום מביא אליהן את הרשויות).
יש כמה משפחות שכן מוכנות לעשות את זה (להתראין לכתבות בעיתונים, טלויזיה ואינטרנט) בשביל להפיץ את הבשורה, בשביל שזה לא יהיה כזאת איזוטריה. בגלל שהן מעטות והביקוש גדול (חטיף טעים במיוחד סביב פתיחת שנת הלימודים: “ה1 בספטמבר מגיע, אבל בשביל יחזקאל, זרובבל וירחמיאל החיים הם חופש אחד גדול”) אפשר למצוא שוב ושוב את הפנים הפוטוגניות של אותן דוגמניות חינוך ביתי שעונות שוב ושוב על אותן שאלות (”ומה עם חברה?”, “הילד לא יגדל בור?”).
זה במקרה הטוב…. המשך

מוקדש באהבה לאחותי שעשתה אותי אתמול (שוב) דודה…. המשך

קשתיאלַלוּלֵל מסתובבת לה בחדר, מתעלמת מבובת הבד הקטנה שהנחתי לידה, מגיעה למחברת מלאה בקשקושי אחיות והורים ומסתכלת אלי במבט מנצח, מוותרת על חוג עיסת נייר וממשיכה הלאה, מה יש במתקן הדיסקים, מה יש לידו (קליפה של לוביה, סיכת תיקתק, עטיפה של מחק). אמא צריך לטאטא מתחת למזגן.
הילדה הזאת היא קסם. הופכת חלב לחיוכים…. המשך