המסע ליפן ובחזרה

שישי של חומר… המשך

אור: <הפעם דווקא לא שאלנו כלום> כשאני אהיה בת שמונה אז ינון יהיה בן 7 ונטע תהיה בת 6 וקשת תהיה בת 4 והשניה תהיה בת שנתיים אבא: מי זאת השניה? אור: השניה מקשת. ואז יהיו 4 בנות

ומה אני מבינה מזה? שהילדה מסתדרת עם חשבון ושיש לי עכשיו שנה וקצת לנוח.

ככל שעובר הזמן זה הולך ומשתפר. אני חושבת.
אתמול עוד חזרתי הביתה משקילת לילה חפוזה על המשקל של הגבינות של ההורים <הילדה שוקלת כמו 3 כיכרות גבינה, לא גדולים מדי> כשכל הגוף שלי בַּסלולים בסלולים של בלבלה. זה לא היה עצב ולא פחד (הם עברו עלי בהזדמנויות אחרות) אלא פשוט בלבול גדול ועודף של שאלות על תשובות.
רגע, לפי הסדר…. המשך

מה קורה, קשת?
למה את לא גדלה?… המשך

שיחות הזויות אחרי חצות

אבאמא: “אור, כשאת תהיי בת 15, בת כמה תהיה נטע?” אור: “… … … בת 13 “ אבאמא: “ובת כמה קשת תהיה?” אור: “… בת 11 “ אבאמא: “מאיפה את יודעת את התשובה?” אור: “זה הלב שלי אמר לי” נטע: “הלב שלי…” אבאמא: “נטע, חכי רגע, אנחנו מדברים עם אור” נטע: “הלב שלי אמר…” אבאמא: “מה הלב שלך אמר, נטע?“ נטע: “הלב שלי אמר: השפן הקטן שכח לסגור הדלת” אור: “אז תגידי לו שיגיד: לכובע שלי… המשך

מה חשבתי לי כשהדלקתי פרה בפרה, מעניקה ברב חסד שורה לאור, שורה לנטע (או את הפרה הגדולה מהאמצע, אפשר לבחור) וכל השאר לאמא כי אמא אחרי לידה, רעבה.
מה חשבתי לי כשהמשכתי להתבסס על קקאו וסוכר בתזונה שלי.
מה חשבתי?

חשבתי שבא לי עוד.
ושמותר לי.
ושמקסימום יהיה לי תחת גדול ובטן קצת רוטטת
והנה עוד כמה ימים אני מתעשתת וחוזרת לאכול כמו שצריך.

אבל כבר אמר ושנה ר’ סנדרסון - לכל דבר מחיר. והנה אני מתחילה לשלם, בדמעות…. המשך