המסע ליפן ובחזרה

-אמא, מה זה לשבח? את יכולה לשבח לי?
-אני יכולה לשבח אותך. מאיפה הבאת את זה? מ”מעוז צור”? (לא יאמן. כמעט טו בשבט והחנוכה הזה עדיין רודף אותנו…)
-אז תשבחי אותי (מתישבת על הברכיים שלי בחיוך מרוצה ואני אומרת שבחה בפניה בעונג)

-תשבחי אותי עוד (מוסיפה ומשבחת. לא קשה לשבח קסם כזה)

-מה זה “ישועתי”?
-המממ… השיר הזה זה… זה על מישהו שבא והושיע אותם, עזר להם, הציל אותם, והם משבחים אותו
-חנה הצילה אותם!
-חנה? (מאיפה היא הביאה את חנה?)
-חנה. “לחנה אה לשבח”…המשך

שיחה בין נטע לאמא:
-אמא, כואב לי הלב
-רוצה נשיקה? הנה
-לא! הלב שלי פה! (ומצביעה על שריטה מדממת בברך)… המשך

נטע ישנה ואני מזהה הזדמנות לקצת זמן לבד עם הנסיכה הקסומה.
“אור, רוצה לבוא איתי ללקט חוביזות?”
“לא. אני רוצה ללכת איתך למכולת לקנות שוקולד”
(מה? שוחד? בלי שוקולד היא לא תבוא? שוקולד? רעיון לא רע. דווקא מתאים לי שוקולד) “נלך למכולת לקנות שוקולד ואח”כ נלקט חוביזות”
“בסדר”

במכולת אני מנסה לשכנע את אור ללכת על הגרסה החזירית של פסק זמן (אצבעות קטנות בחפיסה גדולה, 110 גר’ משקל כולל. האם מספר האצבעות זוגי או שאצבע האלוהים נתנה יתרון לאמא?) והיא מושכת לכיוון המדפים האחרים ונעצרת מול השוקולדים למריחה.
“אני רוצה כזה וללקק אותו עם האצבע”
“אה אה, אין מצב, פרה? זה הממרח הכי לא טעים מה שבחרת פה. אם את רוצה ממרח שוקולד אז רק נוטלה”
“בסדר”

המשך

מאז שהתחיל החורף, בכל פעם שאני מתקלחת אני מזרזפת על עצמי מים חמים מאוד בזמן שרוחות קרירות מלטפות לי את הטוסיק ומבאסות אותו. אני שולקת לעצמי את החזה והבטן והגב ומחכה שהחום יחדור לי לעצמות ויאפשר לי לצאת מהמקלחת בלי לרעוד.
מתישהו נגמרים המים ואני מתעטפת בחלוק ורצה החוצה לשמש (אני מקפידה להתקלח בבקרים שמשיים בלבד), יושבת על כסא נח ומחכה שיתחמם לי. אז אני נכנסת הביתה להתלבש ולקלל.

בכל מקלחת (ואין הרבה) אני נזכרת, מהרהרת ובעיקר מתגעגעת לאונסן או לפחות לאמבטיה היפנית, זאת שאפשר לשקוע בה עד סנטר ואז להחליט שהמים לא מספיק חמים לחליטה של נימי נפשי ולהפעיל את מחמם המים שמחמם מייד את המים שבאמבטיה לטמפרטורות מעולות.
ואז אני נזכרת שכאן זה לא יפן ואונסן אני לא אפגוש בקרוב, גם אמבטיה יפנית אני לא אזכה לראות (אפילו שקיבלתי הבטחה שהלידה הבאה תהיה באחת כזאת) ואם אין אני לי מי לי וחוזרת להרהר באונסן הביתי שראוי שאקים פה בחצר…. המשך