המסע ליפן ובחזרה

(דיווחים משיחות שאור ניהלה עם חבורת רואי חשבון:)

- מה אבא מלמד אותך? - אבא מלמד אותי יפנית - ומה אמא מלמדת אותך? - אמא מסתכלת איך אני מקשיבה לאבא - ומה סבא מלמד אותך? - הוא לא מלמד אותי כלום הוא רק מראה לי דברים . . - מה את עושה בלילה לפני שאת הולכת לישון? - אני מצחצחת שיניים ומתקלחת ומסדרת את הבית - ומתי את הולכת לישון? מתי שאבא אומר לך? - אני הולכת לישון כשהלב שלי אומר לי

כשיש לך אחות גדולה זה פותח אפשרויות חדשות. את רוקדת ריקודים, שומעת סיפורים “של גדולים” ויש לך הזדמנות לשחק משחקי דמיון מוקדם יותר כי יש מי שישחק איתך. רווח נקי.

חוצמזה אחותך כבר מרשה לעצמה להוציא חלב מהמקרר, לגרור כיסא למדף ולהוריד את הקופסא של השוקולית ואז להכין לעצמה שוקו. אז מה אם את לא יודעת למזוג כמו שצריך מבקבוק גדול, אם היא יכולה אז למה לא את?

אוי…אמא! נשפך! לא נורא, במילא התכוונתי לשטוף… המשך

עוד יום של ביקורי יצרניות.
עוד יום של פרידה מהילדות וכאב לב של עזיבה רק שהפעם זרחה לי השמש.
הרדיו מנגן לי “יודה יודה יא יודה” - מהשירים השמחים בתולדות הזמר העברי, הטיפות רוקדות לי על החלון, משחקות “הנחאאאאש בא!” עם המגבים, השמים בגוונים החביבים עלי ורק השעון לא עומד בציפיות (או שזאת אני שמאחרת?).

הרופא, מנומס ומרוחק מתעקש שיש שם הבהוב, אני לא רואה אבל מאמינה לו. זה המקצוע שלו (והוא לא חייב להיות נחמד או לנדב מידע. בשביל זה יש רופאים אחרים ותיכף אני אמצא אחד כזה שימשיך איתי הלאה. אני חושב שיש לנו נכשל ראשון באודישן!)…. המשך

“זה שוקל מטר שקלים לאחד ואחוז”

אבא מודיע לבנות הערומות שהוא יוצא רגע החוצה וכשיחזור ילכו לספריה. כשהוא חוזר הוא מוצא את אור לבושה לגמרי ואת נטע לבושה בשמלה ותחתונים, מחזיקה ביד מכנסיים ואור מדריכה אותה: “הנה אני אחזיק לך ותכניסי קודם רגל אחת… אחר כך רגל שניה… כמו שעשינו קודם עם התחתונים”

-אבא, מה זה “מרום”? -זה מקום גבוה, שמים. איפה שמעת את המילה הזאת? -בשיר “שמש במרום זורחת” (חושבת קצת) -יש את… המשך

אחרי החתונה הרביעית והאחרונה של דודי, אחרי שהכל נערם, קופל וגולגל וכולם אספו את השאריות לתוך קופסאות פלסטיק כדי לחיות מהן שבוע, אמרנו להתראות.
אמרתי להן שאני הולכת, נתתי נשיקה, הן המשיכו לצחקק בכסאות שלהן בג’יפ של סבא ואני נכנסתי לבד לאוטו שלנו.

הרדיו כולו עמד לרשותי, יכולתי לשמוע כל אחד מהדיסקים שיש בתא (מפסטיבל שירי הילדים דרך הכבש ה16 ועד מחסן השטוזים) בלי שיצעקו לי “ברבאבא” או “שימי לי דיסק 2 שיר 9 , אני רוצה לשמוע “יערית”) או רדיו או שקט. המון בחירה.

איזה חופש. יוצאת לבדי אל הלילה השחור.
היה מתאים פה עכשיו איזה פסקול של walking on sunshine ותחושת רוממות רוח קופצנית אבל לא. אני מרגישה איך הלב שלי הולך ונעשה קווץ.
מרגישה כאילו יש איזה מיתר שמתוח בינו ובינן וככל שאני מתרחקת ומותחת אותו זה כואב בחיבורים.
כל החרדות צפות.
למה אני עוזבת אותן? מה אם יקרה לי משהו?
איך אני ארדם בלילה בלי איזה גוף קטן להתכרבל סביבו? בלי הריח שלהן? בלי הנשימות שלהן?… המשך

בשש בבוקר כבר אפשר להתעורר בלי לקלל, במיוחד אם זה אחרי 8 שעות שינה מתוקות.
מקלפת את עצמי מהמיטה ומתישבת לידה. עכשיו אני יכולה לנצל את השקט בשביל לעבוד.
פותחת את המחשב ומסתכלת על אהוביי שישנים לרגלי. איך זכיתי.
מטוס עובר, אור נצמדת לאבא שלה מתוך שינה והוא מתוך רבע ערות מצמיד יד לאוזן שלה לגונן עליה.

10 דק’ שלמות אני מתעמקת במה שכתוב לפני ואז נטע מתרוממת (יש לה חיישנים לנוכחות אימהית פנויה).
היא קמה ומתחילה ללכת במסלול מקושת לכיוון הגוש המכורבל מתחת השמיכה ומשם ממשיכה בלי למצמץ ובלי לפקוח עין לכיווני, מדלגת מעל החוט של המחשב ומתערסל בחיקי כשהראש שלה בכיוון כזה שמשאיר לי את יד ימין להמשיך לעבוד.
“נונו!”

אחרי שהיא מקבלת את שלה אנחנו הולכות לחדר המשחקים כדי להביא איזה צעצוע שיאפשר לי עוד כמה דקות של חסד וחוזרות עם ספרון קטן על “החווה”.
נטע מתישבת לידי ומתחילה להקריא לעצמה: “תפוח… אגס…” ואני עוצרת ומקשיבה. מה אני אעשה עם כל המתיקות הזאת, איך אני אעבוד עכשיו? “בואי, נלך לחדר השני ונקרא ביחד”…. המשך