המסע ליפן ובחזרה

חיפשתי פתק, כדי לכתוב פתק. חיפשתי במקומות מועדים לפתקים בבתים של בורגנים, למשל בארונית שמתחת למקום שהיה בו פעם טלפון (ככה זה אצל בורגנים, הרהיטים זוכרים). מצאתי פיסת ניר מקופלת. פתחתי אותה. היה כתוב בה משפט אחד בכתב עגול שזוהה מיד ככתב השושנית:

החור החדש של ההיפים

הפכתי במשפט, ניסיתי לקרוא מהסוף להתחלה, תהיתי אם זאת סיסמת גיוס או הגדרה מתשבץ הגיון או אולי שם של פאב שאין אליו כניסה… המשך

זה היה יום נפלא שהתחיל עם מפגש ילדים היסטורי (בגורן יסדתי את “מפגשי חינוך ביתי ביבנאל”. הגליל התחתון כמרקחה) והמשיך עם מה שנראה כמו טיול הרפתקאות -
יוצאים מהבית (לבושים, עם כובע ובקבוק מים קרים), הולכים לכיוון מרכז המושבה מתוך כוונה לגלות אם הספריה פתוחה ואם הספרנית לא מכשפה ובדרך מגלים דברים מופלאים,
כמו זה שהספריה בעצם סגורה ביום שלישי, או מישהו שאנחנו מכירים או זה שנטע רוצה על הידיים ואי אפשר ממש להתקדם אז חוזרים. כאלה.
הכל היה מאוד חגיגי.
אבא ישב עם הראש בתוך המסך, עבד.
נטע תרגלה את שתי המילים החדשות החביבות עליה: “מותר” ו”עבודה”.
אור חבשה כובע.
נטע לבשה שמלה.
אמא דיברה ודיברה על זה שעוד מעט נצא לטיול.
כולם התרגשו מאוד…. המשך

אור ונטע עם אבא במיטה לפני השינה. זה עתה סיימו כמה מקצים של “הקפת האבא”, “צליחת האבא”, ו”ערימת ילדות”. כולם שוכבים מותשים ומתנשפים על הפוטונים.

אור אומרת שהיא “משהו קטן” ואבא מנסה לנחש מה היא. אח”כ היא מודיעה שהיא גדלה ואבא שוב מנסה לנחש מה היא. ואז היא שוב קטנה ואבא נזכר בילדה אחרת שהיה לה את הקטע הזה של לקטון ולגדול ובעוד נטע שוקעת לתוך שינה מתוקה הוא מספר לאור… המשך

מחדר הכלולות שלהם בצימר של אמא, עם כל הצ’ופרים שהכנו להם שם (שוקולדים בקופסא שמביאה מזל טוב ופסטו עתיר שום - היש אוכל יותר זוגי משום?), בקול מנומנם ומפוהק של מישהי שנרדמה באמבטית קצף (או סתם מותשת מתליית עשרות סוכריות ופיות על עצים גבוהים) היא שאלה אותי: “וזרים לבנות, הכנת?”.

זרים לבנות. זרים לבנות.
ידעתי ששכחתי משהו.
אויש.

אחרי שהכנתי את כל התוספות לפוקאצ’ות,
ואת הבצק,
וגלגלתי את כל הטראפלס (את מה שנשאר מהם. פשוט לא להאמין שפעם היה קילו ורבע מההם עם הפרלינה) בקקאו (פרט לטראפלס תה ירוק שגלגלתי באבקת תה ירוק, מה שהעניק להם מראה חייזרי וטעם ברור של דשא),… המשך

לפני החתונה של ענבל, כשהיה לי את הלוק הירוד ההוא עם העצמות הבולטות הלכתי עם דודי לעין השלישית ושם היא מצאה לי תוך 3 דקות בגדים מאממים שבאו עלי 10 במחיר מציאה.

עכשיו דודי מתחתנת וחשבתי שזה לא יהיה הולם להגיע עם אותם בגדים לחתונה שלה. פשוט נראה לי שזה לא מקובל אצלנו בעדה. כאילו בתור אחות של הכלה אמור להיות לי לוק נוצץ וחד פעמי (או לפחות חדש).
אז הלכתי שוב לעין השלישית, הפעם עם יובל (שכשחושבים על זה - הוא לא השותף האידיאלי לקניית בגדים כי בשיגרה הוא נוהג לעיתים לשאול אותי מה דעתו אבל זה מה שהיה בדיוק אז זה מה שלקחתי).

אני לא אוהבת למדוד. לא אוהבת.
הבנות שלי מתות על מדידות, כל היום הן לובשות ופושטות כל חולצה ושמלה וסדין שהן מוצאות
ונטע מודדת כל נעל שהיא רואה כשהיא ממלמת לעצמה “דֵדֶר?” (בסדר) , “הפוך” , “דֵדֶר?” , “הפוך…” ומה שלא ננעל בקלות זה “טֵ-קָ-קָן…” (קצת קטן).
כמה פשוטים החיים כשאתה בגיל חד ספרתי. אפשר לקנות לך בגדים לפי העין ותמיד הכל יושב עליך בדיוק ושום דבר לא מרחיב אותך כי אין מה להרחיב ולא משנה מה לבשת באירוע המשפחתי הקודם, כי כולם רק זוכרים שהיית ממי…. המשך

לא עוזבת אותי, הקטנה.
אחרי שינקה וינקה וינקה והועברה למיטה עם אבא היא התעוררה “אמא אמא” ובאה לישון על אמא במחשב.
לא ליד, על אמא. כי כשישנה על הרצפה ליד אז אמא העיזה ללכת לשירותים ולהשאיר את טטה לבד. אבל זה לא יקרה יותר כי היא מחזיקה חזק ועכשיו אמא מנסה להדליק את המאוורר בכח המחשבה.

כל היום הילדות שלנו היו אצל סבא וסבתא בזמן שאנחנו הקדשנו את עצמנו למען המטרה הנעלה - הכנת הררי שוקולד לחתונה.
(שוקולד זה כיף גדול אבל פייר? הילדות שלנו יותר).

שרית תרמה לטובת הפרויקט את המטבח הבורגני שלה עם המזגן (לנו יש 4 כיווני אויר במטבח וזהו בערך), את הזכרון הפעיל בנושא (מי שלא טעם את הפרלינים שלה - פראייר) ואת זמנה היקר.
בתחילת העבודה כמעט הלכנו מכות כשגיליתי שהנ”ל ממיסה שוקולד במיקרו (במיקרו!) ומכינה גנש קפה בעזרת נסקפה מגורען של עלית. בעוד אני משתנקת ומזדעזעת חליפות מלמלתי משהו על גלגול הטראפלס בקקאו מעורב בקפה והיא, בעקב שפיץ מיומן לתוך השלפוחית המתהווה בנשמתי אמרה - יש לי גם קפה נמס באבקה, זה יתאים…. המשך