המסע ליפן ובחזרה

הכיף מתחיל עוד בדרך, כשאבא ואמא משחקים עם השלטים הקטנים משחק סימני דרך לבעלי ראייה טובה והגיון בריא (למשל - למה מתכוון חץ קדימה כשמהכיכר יש חמש יציאות). בסופו של דבר רק העקשנים והמתמידים שורדים, מה שאומר שלא צפוף שם.

שילוט בכניסה כתוב בטוש עבה מבטיח פיתות מהטאבון ושתיה חמה בחינם, כל האלונים מסביב צועקים “כאן גליל” והכל כלכך שלו ושקט שבא לך לחלוץ כפכפים ולתת נשיקה לחוטם הרטוב של עוזי חוטמן.
הילדות מקבלות כל אחת שקית נייר עם שעורה - מתנה לעזים הננסיות הרעבות. עזים אוכלות (כמעט) הכל, כולל שקיות נייר, במיוחד אם הן מוחזקות בידיים קצת הססניות.
בהתחשב בזה שהמאכילים הם ילדים ושהעזים רעבות - לא צריך לפתוח את פח האשפה בשביל לדעת שמגיעות אליו ממש מעט שקיות נייר. אצלנו, בכל מקרה, התוצאה היתה 2:0 לטובת התיש…. המשך

כשלומדים נהיגה מגיעים למקומות ממש קרובים שלא ידעת על קיומם (עד היום כל רחובות עפולה ממופים לי בראש בתור “זינוק בעליה”,”פניה שמאלה מדו סטרי לחד סטרי”, “אם אני לא אומר כלום אז ישר כל הזמן”, “חניה בניצב” ו”המקום בו המורה הציע לי הצעות מגונות ואני אפילו לא שמתי לב” - aka - כביש הסרגל). כשלומדים נהיגה וכשמחפשים בית.

היום נסענו ליבנאל כשלי ברור שהיום אני מזמנת את הבית שלי אלי ולא משנה מה. אני אקרא לו והוא פשוט יהיה חייב לבוא.
היה לי מידע מוקדם על בית פנוי אחד, אולי, וזהו.
היו לי כמה מודעות “מחפשים” כאלה מקסימות שהכנתי (עברתי עליהן אחת אחת וציירתי בית עם גג סגול, וילונות תכולים, שביל גישה צהוב ועץ עם הרבה שרשים וענפים ועלים. וכתבתי שאנחנו מחפשים בית עם שכנים טובים) שהיה לי ברור שאם יש שם בית - המודעות שלי יביאו אותו אלי. אין אפשר אחרת.
והיתה לי מוטיבציה חזקה ומוצקה כל עוד היינו במזגן…. המשך

דודי לוקחת מגב ליד ורוצה לנגב את הרצפה. אור:תני לי, אני אגבב לך

אור מצמידה ידיים לאוזניים: דודי את שומעת אותי? כן בקול של עצמי או בקול האחר שלי?

(ומי שלא מבין - שישים ידיים על האוזניים של עצמו).

אנחנו 5 אנשים ואם טטה-לה תבוא נהיה שישה ואם יבואו גם איה ורוני נהיה שמונה

(לפעמים היא ממשיכה עוד).

בחוברת העבודה שלה יש ציורים עם הוראה - לסמן רק את כלי הנגינה. אור מסמנת את כל הציורים ומסבירה: זה כלי נגינה וגם זה וגם זה. הכיסא…. אם ניקח איזה מקל ונדפוק עליו אז זה כלי נגינה! והמעיל… אם נשים אותו על שולחן וניקח איזה מקל ונדפוק עליו אז גם הוא יהיה כלי נגינה!… המשך

אחרי שקראתי את בלמידה מתמדת של ג’ון הולט נעשיתי תומכת גדולה ומאמינה אדוקה של unschooling והתחלתי להיות רגישה לכל מה ומי שמנסה לגזום את ניצני הסקרנות ופרחי המחשבה החופשית של הגדולה שלי המהממת.

“מה במשבצת” חירפן אותי לגמרי. הרגשתי שהוא הרסני ומקבע.
הרגשתי מאויימת מכל שעשוע שבא עם הוראות הפעלה. אני לא רוצה שיאלפו לי את מוגלי שלי. אני לא צריכה משחקי חשיבה שמישהו אחר התאמץ וחשב עליהם כשהנסיכה שלי מאתגרת את עצמה במשחקים שהוא רק יכול לחלום עליהם.
הילדה שלי מעל השטויות האלה.
וסבתא שלה שיושבת איתה בסבלנות ומשחקת איתה באתגרים שיצאו מקופסא מבזבזת את זמנה ומקלקלת לי את הילדה.

בחנות, באגף ה”חוברות להורים שרוצים להיות משקיענים” ראיתי אותן…. המשך

אור חוטפת מכה בראש. שמה יד על הראש ומקוננת: מדוע, מדוע זה קרה לי?

אור מדברת עם דודי בטלפון: דודי: התקשרתי כדי לבקש מאמא מתכון לעוגה טעימה אור: יש לך מחשב? דודי: כן אור: ישן? דודי: לא, די חדש אור: אז בשביל מה את צריכה לבקש מאמא? תחפשי מתכון לעוגה במחשב שלך

נטע, עם אוצר מלים גדול הגדל מדי יום בקצב מסחרר, עם ותק של חצי שנה באמירת “לא” ב8 סגנונות שונים ב3 שפות לפחות, התחילה השבוע… המשך