המסע ליפן והלאה

במשך הלילה יובל חפר בפרוספקטים והכין לנו תכנית פעילות מפוארת.
יצאנו עם שחר לכיוון CAEN שם יש אתר הנצחה לפלישה לנורמנדי.
איזה מזל שיש לי חבר עם קצת מוח ששם לב לכל מיני דברים. למשל זה שאנחנו בנורמנדי ואכן היתה פלישה לנורמנדי אי אז (בשנת 99 כשספילברג עשה את "להציל את טוראי ראיין" הנה אתה רואה, אני יודעת קצת. אני לא כזאת מפגרת…).
ביקשנו מקלרה שתוביל אותנו בדרך נטולת אוטוסטרדות והיא נטרפה והחלה להוביל אותנו במעגלים עם כיוונים משתנים (מהטעם הפשוט שהמוזיאון ישב על אוטוסטרדה).
איכשהו הגענו. חנינו 200 מ' מהכניסה. זאת היתה הפעילות הספורטיבית הנמרצת ביותר מאז התחלנו את הטיול (זה והמסע ליציאה באורלי. המסלולים הנעים לא עבדו אז).
מדובר במקום גדול ומפואר עם חנות מזכרות מלחמה גדולה ומלאה בדברים שלא כל כך קשורים למלחמה אבל נקשרו בכל כרחם (קחו דובי ושימו לו משקפי טייס ממלחה"ע II, מה קיבלתם?).
איכשהו יצא בסוף שהסתפקנו בתצוגה הכללית ולא נכנסנו למוזיאון עצמו. איזה מזל… אמנם הילד חובב היסטוריה אבל הענין שלי מסתכם בתקציר של התקציר. כל הפרטים הקטנים מענינים אותי כמו שאותו מעניין לקרוא ספר מתכונים ללא תמונות. (וחוצמזה מוזיאונים עושים לי פהקת ממארת)
יצאנו משם עם ספר (מעט מדי תמונות לטעמי) והמשכנו לאתר ההסטורי הבא – הבית של גיליאם.
היה פעם גיליאים אחד או אולי קראו לו ויליאם. הוא היה כובש. הוא החזיק פה בטירה הזאת איפה שיש עכשיו הרבה תלמידי בית ספר שעונים על שאלות בדף עבודה (אלה מביניהם שלא עסוק בלהצטלם על תותח או להתמזמז עליו).
בינתיים כבר נהיה צהרים והמשכנו דרומה כדי לבקר בסידריות ובדירים.
היה לנו פלאייר עם פירוט של מגוון יצרנים של סיידר, גבינות, דבש, עופות וכיוצא באלה. פעם כשניסינו להגיע ליצרן עם פלאייר כזה לא מצאנו כלום.
גם הפעם זה לא היה קל.
הגענו לישוב המתאים. נסענו בו עד שפגשנו בשלט המציין את סופו.
התעלמנו מהשלט.
נסענו בהמון כבישים כפריים מתפתלים עד שגילינו שנחישותנו הכניסה אותנו למשחק סימני דרך: שלט ללא מילים ובו ציור של ראש עז היה הרמז הראשון, ואחריו, בהפרשים ניכרים, עוד 3.
נדרשה עיקשות, התמדה ותעוזה רבה עד שהצלחנו למצוא עצמנו עם שקיק גבינות שקנינו ביד וכמה דקות אחרכך – בביקור נימוסין בבית היולדות.

בעיירה החביבה שאת שמה התקשינו לבטא ומחמת העצלות אני מתקשה גם לכתוב – גילינו שוב (איך כלפעם אנחנו מופתעים מחדש) כי באזור זה האנשים אדוקים מאוד בדת הצרפתית הקרויה "דת 35 השעות וגם זו דרישת מקסימום". בקושי מצאנו בית קפה פתוח ופטסירי גם.

אחרי שמצאנו לנו איפה לישון וגם התקשרתי לבדוק שיש לי לאן לחזור.

300 אוזני המן??? הוא נורמלי?!?

תראו מה קנו לי!!! זה בא עם ידית!

בלי שקיות. ידידותי לסביבה אבל לא כלכך נח.

עברנו בסידרייה נחמדת והמשכנו כשאנחנו מורים לקלרה להרחיק אותנו מאוטוסטרדות. הפעם היא קיבלה את בקשתנו בשלווה והוליכה אותנו במשך שעה בשבילי עיזים בין כפרים שאפאחד פרט ליושביהם לא שמע עליהם. נעים לשוט כך בנוף הירוק עם גוונים מתחלפים של פרות וכבשים כשגשם דק מזרזף על החלון ומטריף את דעתה של מערכת המגבים האוטומטית.

פרה דו תכליתית, גם לשוקו וגם למוקה