המסע ליפן ובחזרה

חצי שנה אחרי אני כבר רוצה עוד אחת.
אז עוד לא ידעתי שהיא פייה קסומה, היא סתם היתה מאממת ונוחה, כלכך נוחה שהמקום של הקפצון היה פנוי.
אחרי עוד כמה חודשים הפינצעלאך הגיעה ואני התחלתי לעבד. רציתי סרט אחר הפעם.
הצפתי את הפחדים וניערתי אותם בטיפול בדמיון מודרך,
השקעתי שעות בשיעורי יוגה כדי לפתוח ולפתוח, והבריכה… היתה אמורה להכיל ההההכל. אני אוהבת מים חמים.

לא פשוט אחרי ניתוח.
בבית חולים את מסומנת.
לא רציתי שוב את הפלישה הזאת, להיות אורחת ולפעול לפי החוקים שלהם, להיות כלי משחק,
לא רציתי את הטריטוריה הזרה בה אני צריכה לכבוש לי מקום ולעמוד על המשמר שלא יפגעו בי, לבקש שיגידו לפני שעושים, להתעקש על זה, לעמוד מול הפחדות ואינטרסים שטובתי הוא לא הראשון שבהם.
המחשבה על בית חולים עשתה לי להתכווץ (ובלידה דווקא צריך לשחרר).

אז הלכנו לשרהלה.
מעבר לזה שיש לה נוכחות של אמא גדולה ויציבות של עץ עתיק - היא גם לוקחת קיסריות.
לקחה אותי.

רק מה, גם אם לא הולכים לבית חולים, זה עדיין לא מעלים את הצלקת ומאפס את הסיכונים. נטע (שאז עוד קראו לה “אוֹח”, זה מה שאוצר המילים המצומצם של הפייה המתלמדת הצליח להפיק) היתה גדולה וממישוש למישוש המספרים הלכו וגדלו, הלכו והתקרבו ל4 קילו שזה הגבול ששמנו ללידת בית אחרי ניתוח.
ומסתבר שלא צריך רופאים בשביל להלחיץ יולדת, היא בהחלט יכולה לעשות את זה לעצמה. וכך מצאתי עצמי סביב התל”מ במתח, פונה למכשפים ורוכשת שיקויים מרים שמביאים צירים, מלקטת טיפים לזירוז ומישמת כמיטב יכולתי, משתדלת ומנסה. אבל כבר אמרנו - אי אפשר להזיז קיר בבעיטה (רק לשבור את האצבעות). אז שלשתי כמו משוגעת מהשמןקיק (אלואים! זה שורף!) ומתישהו אפילו התחילו להגיע צירים חלושים אבל חוץ מלשגע אותי זה לא עשה כלום.

וזה לא רק שאוח לא היתה מוכנה לצאת - אני לא הייתי מוכנה להיכנס.
כבר היינו אחרי נקודת האל-חזור. עברנו את הזמן, עברנו את המשקל, היה ברור שהולכים ללידת בית חולים אבל אני לא הייתי מוכנה, לא רציתי בית חולים. וכך בכל פעם שזה התקרב - התרחקתי. בכל פעם שהצירים קצת הסתדרו והתקשרנו לשרהלה לדווח - הכל התפוגג.

בסוף החלטנו פשוט לנסוע לבית חולים כדי שהוא יפסיק להיות כזה איום.
לניאדו, אמצע הלילה, 3 סנטימטר עלובים בקושי, צירים כואבים (אחרי יום ומשהו של הולכת ובאה, עולה ויורדת) ורופא אידיוט בקבלה שמורח אותי בשקרים בשביל להוביל אותי לחדר ניתוח (יש להם איזה קטע עם ניתוחים לרופאים…).

בית חולים זה לא מקום בשביל ללדת.
מילא חדר הלידה שהוא כלכך לא מזמין וכלכך לא מאפשר (קצת כמו סקס בשירותים) אבל מה עם כל ה”לפני”? השעות שצריך להעביר בשביל הזכות להיכנס לחדר לידה? רק מסדרונות מעורפלים בעשן סיגריות וכסאות ברזל קשים? זה מה שיש להם להציע?

בסוף הרופא (האידיוט, כן?) ראה שעונש ההרחקה שנגזר עלי לא גורם לי לחתום על טופס הסכמה לניתוח וכשחזרתי משוטטות ברחובות העיר הוא הסכים להכניס אותי. במסדרון, בדרך לחדר שלי, עצרתי לקבל ציר. נשענתי על משהו והתחלתי להתנדנד לי כשפתאום הרגשתי ידיים חמות מעסות לי את תחתית הגב. ככה הכרתי את אביגיל (המילדת והאגדה).

בתוך החדר, בתנאים העגומים שכבר הכרתי מסיור שעשיתי במקום שנתיים קודם, נערכנו לשנת הלילה שלנו. אני הייתי צריכה למצוא את עצמי איכשהו על שולחן העבודה (מה שמכונה “מיטת יולדת”) ולא מצאתי. שינה לא תהיה פה.
בשביל מה באתי?
אה, ללדת. כן.

אביגיל ממששת אותי וקובעת - אין פה 4 קילו.
אין? אז בשביל מה באתי?
אין 4 קילו, אין תנאים ללידה, אין סיבה להישאר.
חוזרים למיון, הפעם כבר בוקר והגיע רופא אמיתי. הוא כן מצליח לתפעל את הus ואחרי בדיקה קצרה קובע: אין 4 קילו.
חותמים ויתור וחוזרים הביתה.

אומרים שכשנקלעים למערבולת בים צריך פשוט לעזוב.
אבל לך תשחרר כשאתה מפחד לטבוע.
החזרה הביתה לא החזירה אותנו לנקודת האפס. היו לנו כבר יום ומשהו בלי אוכל שתיה ושינה. היו לנו כבר את כל הזירוזים שניסינו ואלה שעוד ננסה. היתה לנו פתיחה קטנה וזכרונות של לידה תקועה אחרת.
איך אפשר לשחרר כשזה כבר תפוס לך בשערות?

כשהגיע הלילה שומדבר כבר לא עזר.
היתה בריכה שהיתה נחמדה אבל רק עשתה את הפרפורים שלי יותר רועשים. היו שם 3 זוגות עיניים שהסתכלו בי במבט מודאג (מתישהו זוג אחד הלך לישון. זה היה יותר מדי בשבילו). היתה אחת מותשת מותשת מותשת שהיתה מוכנה להמשיך לסבול אם יהיה לזה סוף עוד לפני שהיא תיגמר. אבל אפאחד לא היה יכול להבטיח את זה. היה אמבולנס כונן בחוץ.

נכנסנו לאמבולנס.
חוויה מעניינת. פעם ראשונה שלי בתוך אמבולנס.
זה כמו כשהיינו קטנים והיינו נוסעים בטנדר. ישיבה על ספסל, בלי חגורות בלי כלום, טלטולים טלטולים.
הכבישים ריקים, הנהג חוצה את כל האדומים של כביש 4 במהירות עצומה ואני… כואב לי.

בחדר הלידה כבר קיבלו הודעה על בואנו ואנחנו זכינו לשירות VIP תוך שאנחנו קובעים שיא עולמי בקוצר הזמן שעבר מרגע חניית האמבולנס בשער בית החולים ועד שהקרירות המדגדגת בגב סימנה לי שעוד ציר או שניים אני אוכל לחייך. ברוך בורא האפידורל.

עכשיו היה לנו זמן לקשקש עם חבורת רופאים שנכנסה לחדר והתחילה לדבר, איך לא, על ניתוח.
הודינו להם בחום והלכנו לישון (יובל ואני. שרהלה נשארה לשמור על המוניטור. אחר כך הסתבר שאיך שקיבלתי את ההרדמה התחילו מצוקות קלות).

מכאן הכל הלך מהר. אחרי 3 שעות התעוררתי עם פתיחה מלאה.
המילדת הנחמדה עשתה הכל בשביל לשמור את הרופאים בחוץ (כולל תיקון הפתיחה כלפי מטה בדיעבד כדי שאעמוד בגרפים של ההתקדמות ולא יקפצו עלי עם סכין), אני מצידי השתדלתי לקום ולזוז כדי לעזור לאוח לרדת, כשכל זה לא עזר הרחתי קצת פיטוצין שהיה ממש כמו גימור עדין באבקת סוכר לבצק עלים מושלם. הנה בא הראש.

נקרעתי. או הו איך שנקרעתי. אבל מה אכפת לי.
ולא נורא שהמצוקות גרמו לה לחרבן לפני הזמן וגם לנשום את זה ולהיעלם לי להשגחה בלי אפשרות לגעת ולחבק ולהניק עוד הרבה הרבה שעות אחרי הלידה.
הכל קטן.
המשימה הושגה - ילדתי בלידה וגינלית. אני אלופה.