המסע ליפן והלאה

סיפורי הלידות הקודמות נכתבו כבר, זמן קצר אחרי הלידות עצמן. אבל עדיין – זכרונות הם כמו ערימת קומפוסט.
הזמן עובר וכל האירועים הקטנים והגדולים, המרים והמתוקים, הופכים לחומר אחד, אחיד. זכרון הלידה.
(חוץ מאשר גלעיני אבוקדו וזרעי דלועים ועגבניות שמצמיחים על הערימה פירות חדשים).

לא קראתי את הסיפורים כבר מזמן וממש מסקרן אותי מה נשאר מאותן המון שעות ומה מכולן הוא החרצנים.
נראה.

---

אל הלידה של אור הגעתי בלי נסיון קודם.
ההכנה ללידה שעשיתי היתה טכנית בעיקרה וכללה סימולציות של מוניטור (אשכרה) וטכניקות היתלות על ידיות של דלת להתמודדות עם צירים. שום הכנה להתמודדות עם צירי פיטוצין ואף מילה על זה שגם עם אפידורל כדאי להמשיך להזיז את התחת.

אחרי נסיונות כנים להביא כבר את הלידה (לא שאני מבינה מה בער לי) בעזרת מאמצים פיזיים שונים ומשונים (ועל זה אמרו חז"ל: "פחחחח") במהלך us של מעקב הריון עודף ראו אצלי מיעוט מי שפיר ושילחו אותי לבית החולים שיתמודדו עם זה הם.
את בית החולים בחרתי אחרי סקר מקיף. היתה לי טבלא עם המון עמודות, היה לי דף עם שפע שאלות (את החשובה ביותר שכחתי לשאול: מה שיעור הניתוחים אצלכם?) וביקרתי בדי הרבה בתי חולים. הבחירה נפלה על ליס, אולי בגלל החדר הטבעי שלהם שבדיוק הושק בקול תרועה רמה. אפילו עשיתי את הגיבושון שלהם ועברתי.

הגעתי לבית החולים שם עשו לי עוד כמה אולטרסאונדים והגיעו למסקנה שאכן יש לי מיעוט מי שפיר.
מה שכחו להגיד לי?
שכחו להגיד לי לשתות. לפעמים זה פשוט נובע מהתיבשות.
אבל למה לשתות אם אפשר לאשפז אותי בשביל שאלד כבר.

---

זירוזים טבעיים. פסדר. לכי דפקי את הרגל בקיר וצפי שהקיר יזוז.
איך שנכנסתי בשערי בית החולים כבר הייתי שבויה. זה המקום שלהם, הם קובעים את החוקים, אני נמלה קטנה. מה שיגידו.
אז לקח להם איזה יום שניים ובסוף התפנה מקום בחדר לידה ואני, עם מחשבות על הבלגן שנשאר בבית אחרי שבת – הובלתי פנימה (בחורה בריאה, בלי צירים, בלי שום בעית רגליים מוסעת במסדרונות הפנימיים של בית החולים לתוך חדר הלידה. האם יש כניסה יותר סמלית מזו? האין זה אקדח במערכה ראשונה?).

4 מילדות היו לי. 2 קצרות עם גישה שלילית (הראשונה התיחסה בכבוד הראוי לתכנית הלידה שלי והעניקה לה קבורה נאותה תחת הכרית, השניה הקפידה לעשות יחסי ציבור טובים לאפידורל כשהזדמן ולהדליק את האור בכל פעם שנכנסה לחדר). אח"כ אסנת המתוקה שהתחלפה במילדת נחמדה וערנית שהצליחה להקשיב ולראות למרות המיכשור שיש פה בעיה.

באמצע – פיטוצין ובלון ושעות ארוכות של סבל (כי הבלון חייב שכיבה ולכי תתמודדי עם צירי פיטוצין בשכיבה), אח"כ פיטוצין בלי בלון אבל עדיין שכיבה (כי לכי תזוזי עם כל החוטים האלה), אח"כ ביקשתי נפשי למות וקיבלתי אפידורל ואז קרואסון, כל העולם בין הרגליים שלי עושה בי כרצונו (ולא טורח לספר לי אפילו, לא כל שכן לבקש ממני רשות, נגיד). הו כמה זמן לקח לי לסלוח להם ועדיין הצלקת הזאת מדממת כשמגרדים אותה. שמוקים.

---

אז אחרי שכולם שיחקו בי ורדו ברחם שלי בלי רחמים הפייה הקסומה שהיתה שקועה בחלומה התחילה להראות סימני מצוקה מרוב חבטות, הורידה דופק והופ – שוב כולם עלי, מפשיטים ומלבישים ומגלחים ומנקים ומעבירים למיטה אחרת שמתגלגלת לחדר ניתוח.

ולמרות ההפחדות (המחויבות מטעמי כסת"ח) היתה שם שלווה. שלווה גדולה.
אחרי יממה כמעט של חוסר ודאות ושפע סימני שאלה פתאום היה משהו ברור – עוד מעט תהיה פה תינוקת.

בחדר הניתוח בד גדול מפריד בין הגוף שלי לרוח שלי. הידיים נקשרות, ההרדמה מוגברת וכל מה שמעבר לוילון מספר אחת נעלם, הקור מתחזק ויובלי בבגדים צהובים מחזיק לי את היד.
זה התחיל עם מוזיקה קלאסית (אופרה אולי?) ואז כמה סיבובי חוגה ושירים נחמדים ואנחנו מקשקשים
ופתאום מתוך התרדמה אני מרגישה ואקום בבטן ובכי של תינוקת קרוב ובכי של תינוקת מתרחק.
זה שלנו.
הי! זאת שלנו!
איפה הילדה שלי?

---

הילדה שלי עם אבא שלה.
אני עם עצמי והבחילות שלי והרעידות שלי שאלף תנורים לא ישקיטו בלי אף אחד. מסתכלת בשעון, מבקשת משכך כאבים, מסתכלת בשעון, רועדת.
לבדי לבדי לבדי.

4 שעות עברו, כבר ערב, אני מרגישה הכל, כל הכאבים בגוף ובלב ויאללה שחררו אותי מפה, שילמתי חובי.
מתגלגלת למחלקה ומגיעה לחדר חשוך של שמונה בערב.
איפה היא?
האיש עם הצמיד הולך לכמה דקות וחוזר כשהוא מגלגל אקווריום עם הדולפינה שלי. שלום ילדה. בואי. אאוץ'. רגע, כרית על התפרים.
בואי לינוק אהובתי.
בואי תפסי.
אההההה…… אז ככה זה להניק?

---

3 לילות, שני ימים וחצי, אוכל של בית חולים והמון שוקולד.
אוכל שעושה יציאות רכות,
חדר פרטי (מי משך בחוטים? הרי חצי מהיולדות שם ילדו בניתוח),
בכי גדול ביום,
טפטופים קטנים בלילה,
נסיונות הנקה נואשים בשלוש בבוקר וזה לא הולך לא הולך,
הבקבוק הראשון שלה,
התסכול הראשון שלי, הבקבוק השני שלה,
אבא מחליף חיתולים בעצמו ואמא מפחדת לגעת,
חיבוקים, בדיקות, הליכה כפופה במסדרון, נישוקים, ליטופים, רוצה הביתה!
משחררים אותי.
דילוגים במסדרון.

---