המסע ליפן ובחזרה

הכיף מתחיל עוד בדרך, כשאבא ואמא משחקים עם השלטים הקטנים משחק סימני דרך לבעלי ראייה טובה והגיון בריא (למשל - למה מתכוון חץ קדימה כשמהכיכר יש חמש יציאות). בסופו של דבר רק העקשנים והמתמידים שורדים, מה שאומר שלא צפוף שם.

שילוט בכניסה כתוב בטוש עבה מבטיח פיתות מהטאבון ושתיה חמה בחינם, כל האלונים מסביב צועקים “כאן גליל” והכל כלכך שלו ושקט שבא לך לחלוץ כפכפים ולתת נשיקה לחוטם הרטוב של עוזי חוטמן.
הילדות מקבלות כל אחת שקית נייר עם שעורה - מתנה לעזים הננסיות הרעבות. עזים אוכלות (כמעט) הכל, כולל שקיות נייר, במיוחד אם הן מוחזקות בידיים קצת הססניות.
בהתחשב בזה שהמאכילים הם ילדים ושהעזים רעבות - לא צריך לפתוח את פח האשפה בשביל לדעת שמגיעות אליו ממש מעט שקיות נייר. אצלנו, בכל מקרה, התוצאה היתה 2:0 לטובת התיש.

אחרי העזים הצטרפנו לסיור מודרך. הדר המדריכה עברה בין הכלובים, לפעמים נכנסה לבד, לפעמים עם כל הילדים, הסבירה, פנתה לכל ילד בשמו, נתנה ללטף והזמינה להאכיל (לא האמנתי למראה עיני אבל זה ממש קרה. ענב אחרי ענב נטע הגישה ללאמור כדי שיאכל. עד שהמדריכה יצאה מהכלוב ונטע, בחיוך של חתול במחלבה נטושה הגישה את הענב האחרון לפה של החיה הכי חמודה באזור, לפה שלה).

סיבוב על הפונים אנחנו לא עושים כי בכל זאת, יש לנו בבית את יעל שלנו. בעצם, גם עזים ננסיות יש לנו בבית.. ותוכים וכלבים וחתולים… אבל בבית אין לנו כזאת ברזיה!
יש פה חידוש עולמי בברזיה הזאת. זה מין קולר סטנדרטי רק שמלבד הברזונים האלה שצריך אגודל ברזל בשביל ללחוץ על הכפתור שלהם ובתמורה מקבלים זרזיף שטוח שמאלץ אותך ממש להתנשק עם הברז כדי לשתות משהו, יש גם ברז תמיר אחד עם ידית רכה שגם ילדה בת פחות משנתיים שאוהבת מים יכולה לעמוד על השרפרף שצמוד אליו ולהנות מהמתקן.
טוב יאללה, נטע, יש עוד מה לראות פה. הנה, תראי, אמא הביאה פסטה!

נעים לנו כאן.
המקום מזכיר לנו מוזיאון טבע נחמד בניו אינגלנד. גם שם היו חידות מישוש ופרטי מידע על החיות שאפשר לשכוח ממש מהר. שם זה היה אמריקאי וכאן זה קיבוצניקי. שם היה אריה הרים וכאן יש תרנגולת פולנית. שם היו שירותי הקומפוסט הציבוריים הראשונים שלי וכאן יש את שוקולית הפונית שמתעניינת בפסיפלורה שלי.

נטע עוזבת את המים. “אמא בואי” ומושכת אותי לכיוון המזנון. לידו יושבת אמא ומניקה פעוט.
נטע מצביעה עליה ואומרת לי: “נונו” (זאת אומרת - תביאי לי מה שהוא מקבל, רק במדיום).
אחרי שאני מסרבת היא מתעלמת מקיומי ונוקטת בגישת “יש עוד אלף כמוך”. מסתובבת סביב האמא ההיא (זאת שכן נותנת),עושה לה עיניים, מציעה לה אוכל ושתיה (חצץ ובקבוק מים שמישהו שכח) ומקווה שמתישהו יציעו לה אולי את זה שהיא מכנה “ימין”.

פיתות לא הלכנו לאפות, ויתרנו על היצירה, ראינו את כל החיות הצפון אמריקאיות שאנחנו מכירים מסרטים מצוירים, האכלנו את הפנק בתולעים, ליטפנו צבי מים זריזים ואכלנו מלון. מה נשאר?
פינת ליטוף.
זאת פעם ראשונה שאני רואה את הזוועה הזאת במו עיני.
אני לא יודעת מה הורג אותם קודם, הנפילות מהידיים של הילדים אל רצפת הבטון, ההשלכות שלהם לתוך הכלובים הקטנים, החיבוקים והליטופים או אולי החבטות של הדלתות בכניסה והיציאה שלהם. בכל מקרה אני בטוחה שתוחלת החיים במתחם הזה נמוכה מאוד. כלכך נמוכה שבטח יחד עם החלפת הנסורת צריך גם להחליף את הארנבונים.
(אבל זה הסטנדרט, נכון?)

רגע לפני שיצאנו פגשנו את החיה האחרונה, זאת שלא נמצאת בכלוב ואין שום שלט שמסביר לאיזו מחלקה היא שייכת ומה משך ההריון שלה. אור זכתה בעקיצת הדבורה הראשונה שלה.

” אור, איפה היית היום? היית בפינת חי?”
“לא! זאת לא היתה פינת חי! זה היה באמצע של מקום!”

ספארי חושים , קיבוץ הסוללים (צ. המוביל), מקום נעים. דמי כניסה: 20 למבוגר, 25 לילד, גם המבוגרים נהנים.
סוגרים ב16 (גם בשבת) אבל יש לא רחוק, בתוך הקיבוץ, גן שעשועים מכובד שאפשר לכלות בו את שאריות האנרגיה.