המסע ליפן ובחזרה

אחת וחצי בלילה, הילדות מנפנפות בכנפיהן ומרחפות ברחבי הסלון, מפקיעות ממני בקלילות את השעות הקטנות נטולות ההפרעות.
אור מחליטה פתאום (כמו תמיד) שהגיע זמן לישון אבל במקום להיעלם בחדר השינה ולהשאיר אחריה שובל של אבקת קסמים היא מודיעה לי שהיא רוצה לישון במיטה שלה.

"המיטה שלה" זה מזרון קטן שהיה פעם של נטע ומשמש עכשיו כצעצוע בחדר המשחקים (עד שיהיה לו שימוש כמזרון תינוקת).
שלה.
בסדר. שיהיה שלה. עכשיו הוא מוצע במצעי תינוק מתוקים ומזמינים.

איפה את רוצה לישון?
בחדר המשחקים
לבד?
כן. אה… לא…. בחדר שינה. אני רוצה לבד בחדר המשחקים.
טוב, בואי נסדר לך שמיכה מה אני אתווכח איתה?

היא נשכבת, אני מכסה, היא מחייכת ואני מניחה שהיא נרדמה עוד לפני שיצאתי מהחדר. ככה היא נרדמת, כמו פייה שבדיוק נגמרה לה הבטריה.

עכשיו אני נאבקת ברצון שלי לשמור אותה לידי, להריח את הצואר שלה מתוך שינה, לשמוע את הנשימות שלה, להיות במרחק נשיקה. אני רוצה לקחת אותה איתי למיטה כשאלך לישון עוד מעט.
אבל היא ביקשה לבד.
צריך לכבד בקשות כאלה, גם אם זה קשה, לא?

אולי באמצע הלילה היא תתעורר ותבקש אותנו ואז נזכה בה מחדש.
אולי מחר היא תשכח מזה או תבקש את "המיטה שלה" בחדר יחד עם כולם.
אולי אני פשוט אעלים את המזרון הזה בינתיים, שלא יבואו לה רעיונות כאלה.
אני עוד קטנה מדי בשביל לישון בלעדיה.