המסע ליפן ובחזרה

“…And your shoes get so hot you wish your tired feet were fire-proof… …”

אחרי יותר מדי ימים שהייתי מנותקת מהכרישות, אחרי ששתלו בטטות והלבישו קישואים בשמלת חתונה ב ל ע ד י - חזרתי.
חזרתי לשדה.
ולא שלא רציתי קודם, רציתי! אבל החולצה היתה בכביסה.

חולצת עבודה אחת יש לי, גדולה ומצויינת, ומכבסה אחת יש בקיבוץ, גדולה ומצויינת אף היא, ונסתרות דרכיה ורק מעט יודעי ח”ן (ביניהם יובל, כמובן) מבינים מתי מכבסים מגבות ומתי חולצות צווארון בצבע צהוב אבל גם אותם חכמים לא יכולים לו לחג השבועות שמוטט את הפירמידה (פירמידה של מצעים, עצומה בגודלה, ואפילו בסינטטי לא נשאר מקום לציפית!).
אבל מה אני מקטרת. מכבסים לי, מקפלים לי, מגהצים לי חולצות עבודה ושמלות-כתמים. מרשים לי להביא לכביסה בגדים מלוכלכים (!! אפילו מסריחים קצת!!!) - מי אני שאתלונן.

בחמש וחצי זימרת, אני וחולצתי אוספות בצל לבן. הבוקר מבטיח, האדמה פושרת, השמש מתמתחת ומרימה ראש. בוקר טוב שמש!
יחד עם הבצל יש קוצי כוכב בגודל שיכול לפנצ’ר טרקטור. אני מקללת את אם אמם. לא עוזר. אולי כפפות עבות יעזרו יותר.
לאט לאט נאספות הבנות.
ילנה (אמריקאית במכנסי שלושתרבעי, חולצה קצרה ושיזוף קרמל, יפה שלפחות חבשה כובע) צוחקת עלי ועל זימרת - אתן נראות כמו אינדיאנים (עכשיו אני יודעת מי התאילנדים של האמריקאים).
אדוה בשמלה קלילה ורחל בסנדלים מאובקות, צמה וחיוך גדול. איזה יפות.
כמה שעות אח”כ - כולן על טרקטור אחד נראות כמו גלויה של ההתישבות העובדת. אבל לא מעכשיו.

שורות שורות של בצל.
אני אוספת ושמה בארגז.
מרגישה כמו פאקמן צלוי.
איפה הנקודות והדובדבנים שלי?
משליכה את בקבוק המים שלי כמה מטרים קדימה. הנה דובדבן.

בתקופה שיובל היה כאן הבנות התרגלו לסטנדרט גבוה של ארוחת בוקר.
כשאני הגעתי היה מקובל שאין ארוחת בוקר. איש בסנדביצו יחיה (רצוי עם תוספת של ירקות מהגינה).
אבל אז בא האביר על האופניים והנהיג פה ארוחת בוקר שמורכבת ממיטב התוצרת של חדר האוכל (יש להם ריקוטה מקומית מרגשת. לגמרי מרגשת) יחד עם סלט שהוא חותך במקום, ישירות על השולחן העגול (אפשר לקרוא לזה “באלאדי”. אפשר גם לקרוא לזה סתם טינופת ).
אם היה לי ספק אז עכשיו אין - התחתנתי עם אליל.

אתמול בלילה יובל עשה לי חפיפה והסביר לי שאסור לי לפשל.
כמובן שנלחצתי נורא והתנצלתי כמה פעמים אבל בסוף יצאה ארוחת בוקר למופת, עם סלט של עגבניות תמר ובזיליקום רך (גילם הכולל של השניים לא עלה על חצי שעה) בתוספת 2 הכפות האחרונות של הריקוטה המרגשת שמצאתי בחדר האוכל (וידוי: במקור היו 4 כפות).
ארוחת בוקר מדוגמת שלא ביישה את המקור ונחתמה בענבים מהכרם שגדל ממש ליד שולחן האוכל שלנו (בלילה מכופף הבננות בא וצבע אותם בשחור - אחד כן - אחד לא, במיוחד בשבילנו!).

בסוף היום חזרתי הביתה עם כלים מלוכלכים וחזה מנופח מגאווה.

ארוחת הבוקר הסתיימה ואנחנו חוזרות לשטח. החום של האדמה מתמזג עם הלבן של הבצל, מטושטשות משמש וחום.
האדמה מאיימת לחרוך את כפות הרגליים שלי דרך הסוליה הדקה של הטאבי. נראה לי שאתמול היה יותר חם (או שפשוט עם בצל יותר קל להתמודד מאשר עם שתי ילדות שלא רוצות).

סצינת סיום - תחת הפיקוס.
חנה ולאה (קיבלתם את השם, דמיינו את כל השאר. רמז - הן חברות טובות של רחל) עברו בסביבה והצטרפו למעגל.
קבוצות קבוצות מעל קרטונים של בצלים קטנים/גדולים/רקובים. מקשקשות וממינות, מדברות ומקלפות.
מים, אבטיח שמריו קטף לנו ובעיקר צל.
ילנה מסכמת וכולן מהנהנות: “בחיים לא חשבתי שאני כלכך אשמח לחתוך בצל”.