המסע ליפן ובחזרה

היה קר.
היה אפור, לא היתה שמש ולא היה מה שיחמם דרך העיניים והלב.
היה ממש קר.
(בסדר, המדחום במטבח הכריז 11 מעלות שזה, בקיקוצ’י, היה אצל אור עילה לחולצה קצרה וריקודים אבל עדיין, קררררר).
שלפתי מהבוידעם את החליפה התרמית ולבשתי אותה מתחת למדים הרגילים שלי. יחד עם כובע צמר והצעיף החדש שלי הייתי ממש מוכנה לקור שיש שם בחוץ (ואם אמא היתה בסביבה היא בטח היתה נקרעת מצחוק ומציעה לי מעיל פרווה).

הדלקתי אש. אש בשביל פיתות, בשביל סלט מאודה של צנוניות ורוקט (מ-עו-לה!), בשביל צ’אי. בשביל להתחמם. בסדר, אני אוהבת להדליק מדורות, למה תמיד צריך סיבה?

עד שגמרתי לערוג ערוגות בשביל מה שצריך להספיק לזרוע לפני הגשם שהבטיחו לנו היום וטרם קיימו כבר הספקתי לחשוב מה נעשה עם כל הילדים בקור הזה, איזה טיולים מגניבים אפשר לעשות כשאפור וכמה שבא לי סופגניות.
בינתיים השמש יצאה ומכל התוכניות שלי נשארו רק הסוגפניות. אני יכולה לחיות עם זה.

אמרתי - נשקיע, נכין את הבצק מראש, נעשה כמו פעם - כזה שמרדדים וקורצים ומתפיחים, כמו שהיינו ילדים (או שאני מתבלבלת עם אוזני המן?). נגיש עם 4 סוגים של ריבה בצד, נפנק את הנוכחים.
אבל מרוב ילדים חדשים ואמהות חדשות וסבבה כללית שהיתה כאן וכאן וכאן יצא שהתחלתי את העבודה על הסופגניות בערך כשכולם התחילו עם החימומים של ארוחת הצהרים.
לפני שהתחלתי ביררתי עם הפרלמנט שתחת התות מה הסופגניה המומלצת והתגלה לי שכמעט לכל אחת מהן יש בבית איש שמכין סופגניות מצויינות. ספינג’! הן ענו כששאלתי מה להכין, ספינג’! הן אמרו כשעשיתי פרצוף של “אני רוצה להשקיע בכן מה באתן לי עם ספינג’?”, ספינג’! הן רקעו ברגליהן כשניסיתי להלל את הסופגניות העגולות, הסימטריות, הבלוניות.

ספינג’. העם רוצה ספינג’. העם יקבל.
ספינג’ הן סופגניות לעצלנים חזירים. סתם בצק שמרים מתוק, רך ואוורירי שנזרק עננים עננים לתוך השמן הרותח וביציאה מקבל גלגול בסוכר או טבילה בסירופ סוכר בשביל איזון טוב בין פחמימות ריקות לשומני טרנס. כל זה, כמובן, בתנאי שנותנים להן לתפוח כמו שצריך, פעמיים לפחות, זאת אומרת - לא אצלנו.

הסתכלתי על הצלחת וחשבתי - יוצאות לי 7 בכל סיבוב. אבל לא נשחרר 6 כי 5 לא יספיקו לכולם. עוד סיבוב.
גם 12 זה מעט מדי להמונים שבחוץ, לא רוצה שיהיו ילדים שירצו ולא יקבלו. יש יותר מ11 אנשים בחוץ, לא?
אחרי כמה סיבובים של טיגון כבר הייתי צריכה ללכת ובצלחת המצב לא השתפר. עדיין היו פחות מ10.
העברתי את האחריות לענת, שהיא הרבה יותר אחראית והרבה פחות חזירה והתעופפתי משם.

הדוקטור ואני חיכינו בסבלנו עד שנקבל עורף טוב. בינתיים הסתכלנו על הידיים, הרגליים, הלב, המח, המון איברים!

באותו הזמן בבית, אור ואבא מדברים:
-הרופא יגיד היום לאמא מה יש לה בבטן. מה את חושבת שיש לה?
-בת.
-אבל אולי זה יהיה בן
-לא
-ואם זה יהיה בן?
-אז אני אצעק ואבכה ואהיה עצובה
-ואחר כך?
-אני אמשיך
-אבל אולי זה יהיה בן…
-לא. בבית הזה מגדלים בנות.

חצי שעה של המתנה, המון רגליים ידיים ולבבות. אני ראיתי צ’ופצ’יק או שאני מדמיינת?
את מדמיינת.
-מה יש לך בבית?
-שתי בנות מהממות
-טוב אז תגידי לבעלך ש…
-ששוב הצליח לו?
-כן

בשביל להעביר את הזמן הוא הראה לי קצת גאדג’טים של רופאים. ראיתי את הגיברת קשת רוקדת לי בבטן ב4 מימדים. כתום על גבי שחור.
למי היא דומה? למה היא דומה?
ואז זה היה לי ברור ובהיר ומתוק וחלקלק.
הילדה שלי דומה שתי טיפות מיים לספינג’.