המסע ליפן ובחזרה

במטוס, בסרטון הנחמד שמזכיר לי לנפח את חגורת ההצלה רגע לפני שאני קופצת למגלשה אחרי שהמטוס ינחת נחיתת חרום בלב ים, הדיילת, באנימציה shrekית התחילה לדבר ברוורס.
לחישות רכות, שאיפות אויר, מילים שנגמרות בשאיבה.
האותיות על המסך היו כמו הירוגליפים מצריים שנמחקו מהם כל הציפורים.
להתראות יפן, שלום קוריאה.

בשבועיים הקרובים לא תשמעו סיפורי חזירים או קיטורי אפונים. נכשלנו בבילושינו אחר WWOOF KOREA אבל בגלל שאנחנו במשפחה שלנו לא אוהבים בית מלונים - מצאנו לנו משפחה שתארח אותנו. יש פה שתי תאומות מתוקות בנות שלוש וילד בן שש, צעצועים, ספרים, טלויזיה שלרב לא דולקת, חימום רצפתי ומחשב לכל ילד.

גם כאן, כמו ביפן משאירים את הנעליים בחוץ והמכשיר החשמלי החשוב בבית הוא סיר האורז.

אורז הוא אורז ומה שחשוב הוא מה עושים איתו.
בערב הראשון שלנו אכלנו בים בם בום. סליחה, פים פם פום.
רגע.
bi bim bab

אבל אל תתפסו אותי בבי”ת. זה גמיש (התעתיק הלטיני).
פאפ/באב זה אורז (מעולה אוכל עם שם של בדיקה רפואית).

אבל מה זה משנה איך קוראים לזה. זה טעיייייים!

(אני יודעת שכאן היה צריך לבוא מתכון. יבוא. אני עובדת על זה. לא היום.).

הבוקר הגיע
אח”כ הגיעו צהריים
אמרנו יאללה מה זה ההתפדלאות הזאת?
יצאנו לראות איפה אנחנו חיים.

אנחנו גרים בבית שמצידו האחד משהו שנראה כמו כפר דרוזי ברמה - טרסות עם כלמיני גידולים, מערומים של אבני בזלת לסימון גבולות, עצים ירוקי עד או מושלכים או גידמים; כביסה מתיבשת על חבלים, אנשים עובדים לבד ובשקט.

מצידו השני חצר גדולה המשותפת לו ולעוד 2 בתים, חומה מקיפה ומעבר לה - עיר שלמה.

בתים פרטיים עם גגות בשלל צבעים, שערים בזהב ושחור. בתים משותפים גדולים (מראה מכוער בכל שפה).
מהר מאוד מצאנו את עצמנו ברחוב ראשי ברוחב דרך נמיר. חיפשנו סופרמרקט בשביל מצרכים לכדורי שוקולד (אור ביקשה ובכלל, כדורי שוקולד הוא המסלול המהיר ללב המארחים שלנו, את זה אנחנו כבר יודעים).
הנה מכולת בצד השני של הכביש.

מעבר החציה מחולק לשניים לאורך - החציה בנתיב הימני. גם המכוניות נוסעות בנתיב הימני (מוזר, אני יודעת. גם לי קשה להתרגל).
ליד המעבר יש כפתור ללחיצה. לחצתי, התחשמלתי וקיבלתי צעקות ברמקול. בסדר, הבנתי.

טוב. יש לי ווידוי.
כדורי השוקולד הם רק תירוץ.
קוראים לי נעמה ואני חולה על שווקים.

אנחנו כאן כבר יום וחצי, ככל שעובר הזמן אנחנו מתאהבים במשפחה המתוקה שמארחת אותנו, באוכל המצויין ובחימום הרצפתי, כמובן.

אור משתלבת נהדר בחבורת הילדים ולומדת מYURA (האמא) לדבר במבטא מקומי בשפה הבלתי אפשרית שמדברים כאן.
בתמורה היא מלמדת אותה יפנית.