אתר המנשאים הישראלי
בשמונה וחצי בבוקר שישי ישבתי לי במקום בו אני נוהגת להתעורר (מול המחשב) והתלבטתי ביני לבין סוניה (שכבר הספיקה לשלח שני ילדים מחופשים בתחפושות מאממות תוצרת בית, לצלם ולשלוח את התמונות) אם להתחיל להעיר את הבנות או לטפל במשלוחי המנות. איך שלא הסתכלתי על זה, המספרים (זמני ההתעוררות, ההלבשה וההליכה עעעעד לגן) לא התחברו למשהו שנכנס בשעה (ואירועי הגן מתחילים בתשע וחצי). מפה לשם יצא שבחרתי ללכת לטפל בעניינים של חוץ - האכלת כל החיות (חוץ מהיונים שאמנם מנסות לבנות קן מעל המקרר אבל הן לא נחשבות חלק מ”חיות הבית”), קשירת מי מהן שצריך ופתיחת החממות המהבילות.
בעוד אני מתנהלת לי באיטיות של בוקר עצרה בחראקה (נגיד) סוברו ג’סטי ליד השער וממנה יצאה בנמרצות של מישהי שכבר הספיקה לשתות, לטפל בחלב, לעבוד בגינה, לתלות כביסה ולהקיף את הכנרת בהליכה על הידיים - אמא שלי.
אז נזכרתי שאתמול, כשהיא ביקשה שלא אקח אותן לגן (ז”א למקום ציבורי בו יודעים מי זאת סבתא שלהן) בלי לסרק אותן קודם אמרתי לה שהיא מוזמנת לבוא לסרק (יש כמה תחומים שהרחקתי מסמכותי ואחריותי - למשל השערות של הבנות שלי. זאת עבודה של אבות וסבתות).
אז היא באה.
הלכתי אל שתי החרפניות והתחלתי ללטף ולנשק וללחוש דברי חלקות באזניהן תוך שאני מאזכרת מנטרות מליל אמש “פורים… גן… תחפושות… מאוחר… לא נספיק…”.
נטע, שנוהגת להתעורר מאיזה רעש, לקום בצהלות ולדרוש לינוק התעלמה ממני לגמרי בזמן שאור מלמלה משהו על זה שהיא מוכנה לקום ולהתחפש אבל קודם היא רוצה לעשות פיפי אבל לפני זה היא רוצה לישון קצת.
בינתיים בחוץ סבתא מקרצפת ומחלצת מתוך 4 גושי בוץ את שני זוגות הקרוקס של הבנות. אולי הנעליים היחידות שלהן שאפשר לגרום להן להיראות נקיות תוך זמן סביר.
אולי כאן היתה הטעות שלי. אולי במקום להעיר את הבנות הייתי צריכה לסדר את הבית שבכלל בכלל לא היה ערוך לקבל את סבתא (נדיר שהוא ערוך אבל הפעם הוא היה הכי לא, משהו ברמה של אין איפה לדרוך).
היא לא אמרה כלום כשהיא נכנסה אבל יכולתי לראות על הפרצוף שלה מבט של צמחוני אידאולוגי במקרר של איטליז. צמחוני מאוד מנומס.
הבנות המשיכו לא לרצות לקום ואז קמו והתחילו עם הקיטורים הרגילים כשמנסים לזרז אותן - לא את התחתונים האלה, לא גרביונים, לא חולצה בצבע הזה, לא להסתרק. לא לא לא.
נתתי לאמא להתמודד עם ילדות מתעוררות, לה יש נסיון מצטבר של 40 שנה בערך ולי של שבוע אולי.
אני לא יודעת איך הן עושות את זה.
באמת באמת שאני לא יודעת איך אמהות מצליחות לעשות את זה כל בוקר. כל הכבוד להן ותודה גדולה על זה שאני לא צריכה, תודה שאני יכולה להניח לבולדוגים הזעפניים שלי להתעורר ביקיצה טבעית כמעט בכל בוקר.
סבתא התמודדה, אני הלכתי לחפש גרביונים על החבל ולהכין קופסת אוכל לכל אחת מאיתנו (כי ברור שזמן לאכול אין) ובסופו של תהליך סבתא קפצה בחזרה לאוטו כשהיא משאירה מאחוריה שתי פיות מהממות ומסורקות שמיד רצו החוצה (לבוץ) וחיכו לאמא בשביל ללכת לגן.
בגן שבקצה השכונה יש לאור שני חברים. אלנה ואמרי. אחת פרועה ורעשנית ואחד שקט ומתוק. אחת “הנסיכה מאדיס אבבה” ואחד “זורו”. אבל לפני שזכינו להגיע לגן ולראות את התחפושות שלהם (כרבע שעה הליכה מכאן, בתנאי שנטע על הגב ולא הולכת לאן שהיא רוצה כי ילדה אחת בגיל שנתיים משולה לשתי גדיות ועז כשמנסים להגיע מנקודה לנקודה), כבר מאמצע הדרך, שמענו “מוזיקה של פורים” (שירי פורים בהפקה ירודה ובווליום גבוה) מאזור הגן. אוי אברוך.
עד שהגענו לגן נגמרה המוזיקה והתחלפה בקולות רמים של טלויזיה. הילדים צופים בקלטת לפורים.
נטע נצמדה לי לרגל בבעתה, אור נלקחה בזריזות ע”י אלנה לתוך חדרון הטלויזיה ומיד חזרה והתלבשה על הרגל השניה כי “אין לה שם מקום לשבת”.
כמה דקות אח”כ יצאנו כולנו בתהלוכה.
18 ילדים בני 4-6, מהם בערך 10 בנים מהם בדיוק 5 ספיידרמנים וכל השאר לוחמים מסוגים אחרים, חלק לא זיהיתי כי הם חדשים מדי וביפנית. כל הבנות, פרט לסינית אחת - מלכות, נסיכות ופיות. גם השתיים שאני הוספתי לחבורה.
הלכנו לנו ברחוב הראשי כשהילדים משתגעים מהתלהבות ויורים לכל עבר והגננות נטרפות מדאגה שלא יקפצו לכביש.
היה מעייף.
מרגע שחזרנו מהתהלוכה התחילה העמסת סוכר שלא צפיתי ולא חזיתי.
בהתחלה חילקו קצת שוקולד וופלים בגן. אח”כ בערב אצל סבא וסבתא בתור קינוח השולחן הוצף בהמון חטיפים קטנים משוקולד מה שגרם לי לתהות אם התהפכה משאית של עלית בירידות של יבנאל (לא, כנראה שזאת היתה רכבת).
הילדות שלי לא עוצרות כשהן רואות שוקולד (אני יודעת מאיפה זה בא להן…) אז הן אכלו ואכלו ואכלו עד דלא ידע בין עטיפה ריקה של מקופלת ובין מנג’ט של בראוני תוצרת בית מהמשלוח המושקע של הורי הגן האנטרו’ שדברת מגננת בו.
את השאריות התבקשנו לקחת הביתה אז לקחתי והחבאתי בפריזר ומאז אני מוציאה מדי פעם תופין או שוקולד או אוזן המן מהמשלוח של סבתא אסתר ולפעמים אפילו מכבדת את הילדות.
כשנראה היה שאנחנו מצליחים להרים ראש מהר הסוכר שאיים להטביע אותנו - הגענו לשדה אליהו לבקר את סבתא טובה.
שם זה ממש נחמד. שם אנשים מכינים משלוחי מנות ממיני מאפים תוצרת בית עם ברכות מושקעות אבל איך שלא תסתכלו על זה - עוגת שוקולד, מאפה שמרים וקינמון או לחמניה עם הפתעות (הפתעה הפתעה - שוקולד!) - בסוף זה הכל סוכר עם קמח לבן.
בבטן שלנו נקוותה שלולית של בצק תוסס ועם כל זה הלכנו ל”שוק פורים”.
בלי לפרט יותר מדי על השוק (לא בשבילי וכנראה גם לא בשביל הילדות) - היה שם סוכר על מקל (שערות סבתא?) וגם המון המון המון מיני מאפה (מהסוג הכי נחות שיש כי כמו שיובל הגדיר - “החלוקה אצלם היא לא ל”אוכל טוב” ו”אוכל לא טוב” אלא ל”בשרי” ו”חלבי”. וזה במקרה היה פרווה שזה כנראה הכי נמוך שאפשר לרדת) ושתיה מתוקה מכל הסוגים, גם כזאת שבאה בבקבוקים גדולים וגם כזאת שבאה בשקיות עם קשית ננעצת (כן כן, גם אני חשבתי ש”טרופית” נכחדה” אבל לא, לא היא ולא חטיפי “בננית” ו”תותית” שבמו עיני ראיתי באחד מהמשלוחים. אני חושבת שעושים אותם מאותם החומרים רק שהמינון של גז עצבים משתנה ממוצר למוצר).
רצינו מים אבל לא היה אז הלכנו הביתה לשתות ואז אור נזכרה שבעצם היא רוצה לשחק ונגמר לנו השוקפורים.
אחרי הפוגה קצרה בבית (עוד משלוח!) הלכנו לחדר האוכל לסעודת פורים חגיגית (חגיגי = אין מים על השולחן, רק נקטרים) שהתחילה עם ליווי של להקה חיה עם זמר שהתחפש לדוס (אני חושבת שהוא התחפש. אחרת - אני ממליצה לו להחליף שמפו) ואחרי חצי שעה של מוזיקה מחרישת אוזניים (חדר האוכל התחפש לאולם חתונות בשנות השבעים? הזיתים ברוטב עגבניות עושים את התחפושת!) האיש החליף תחפושת ל”נודניק” ונתן דרשה מקיפה על פרשת השבוע (או משהו אחר. הסאונד לא היה משהו).
אחרי שסיים וחשבנו שנוכל לגמור לאכול בשקט, התכנית האמנותית המשיכה ל”בינגו” מתוחכם (משהו משולב עם תמונות של אנשים מהקיבוץ מחופשים בילדותם שהיתה יפה ורחוקה שצריך לזהות). אני עקבתי בהתלהבות וכשהצלחתי למלא אלכסון גיליתי שהפרס הוא
תחזיקו חזק
סוכרית טופי פירות
אחת
(לא שחבילה זה יותר טוב).
מה זה נעלבתי!
אויש אויש. פורים זה חג כזה חמוד, איך הוא הצליח להוציא ממני פוסט כזה ארסי ומריר? ועוד עם כלכך הרבה סוכר בדם (האם ציינתי את משלוח המנות שהביאה לנו השכנה כשהגענו בחזרה הביתה? שלא היתה בו דבלה? כאילו, 5 קילו סוכר הכנסתי לגוף בפורים הזה ואף לא דבלה אחת? כאילו, בשביל מה יש לי שכנה מהתפוצה הנכונה אם לא בשביל דבלה בפורים?).
רגע רגע, יש סוף טוב.
כל החג הזה נכנעתי לפיתוי, בלעתי סוכר כמו משוגעת, שיגעתי את קשת שבטח תחטוף מחר קריז כשאחזור למוטב ואעניק לתרנגולות את כל מה שנשאר פה.
כל החג הזה כמהתי לשלוקים של אויר בתוך אגם הסוכר הטובעני.
והנה.
כשנמלטנו מהסרט שהחליף את הבינגו - עצרנו בדרך ליד השולחן של מריו כדי לאחל לו חג שמח והוא שלח אותנו לקטוף לנו ירקות (ואנחנו - יש לנו כבוד למריו). אז עצרנו בגן הירק (אני יודעת שזה נשמע כמו שתי ערוגות חסה מאחורי הבית אבל מדובר ב20 דונם) בדרך הביתה וקטפנו לנו המון המון ירקות של חורף, בצל וברוקולי וחסות וכרוב וגזר גזר גזר ריחני וסלרי (אנחנו עושים איתו שולם עכשיו) וסלק ושומר ודייקון ומחר נמצא את מסחטת הירקות שלנו ונעשה המון המון מיץ כזה ירוק וכתום וסגול שימלא את בטננו בויטמינים ואת לבנו בשמחה (המלצה של ורד לב ).
עוד לא מיינו ושטפנו והכנו את הירקות אבל הם כבר חונים במטבח ויש שם ריח מצויין של מרק ירקות בלי שעשינו כלום.
לארוחת הערב אנחנו מתכננים גזר טרי.
יששששש!
אחותי יפה לך כנפיים! כנראה לא במקרה יצאו לך ילדות פיות
ואת השמלה את מזהה?
ברור
האמת היא שלקח לי זמן כי עלייך היא הרבה יותר יפה אני נראת בה כמו נזיר טיבטי בתוך שק
ברור לך מה עשיתי באמצע הקריאה… רצתי לקנות שוקולד… צוציק מזדהה עם קשת…