המסע ליפן ובחזרה

קשתיאלַלוּלֵל מסתובבת לה בחדר, מתעלמת מבובת הבד הקטנה שהנחתי לידה, מגיעה למחברת מלאה בקשקושי אחיות והורים ומסתכלת אלי במבט מנצח, מוותרת על חוג עיסת נייר וממשיכה הלאה, מה יש במתקן הדיסקים, מה יש לידו (קליפה של לוביה, סיכת תיקתק, עטיפה של מחק). אמא צריך לטאטא מתחת למזגן.
הילדה הזאת היא קסם. הופכת חלב לחיוכים.
מתעוררת בבוקר בבעיטות בבטן ושליחת אצבעות ללחי של אמא. אמא פוקחת עיניים לתוך חיוך ענק נטול שיניים.
הגמדון מתאמנת בזחילה, עושה אימוני ישיבה. עומדת על 6, על 5,4,3. מתרוצצת בחדר בדהירות טרום זחילה. צריך לשים לה למ”ד על הטוסיק. איזה טוסיק… לנשנש.
קשתיאללולל, קצת קריר. שנלביש לך עוד שכבה?
צחוק מתגלגל.
את קהל נהדר, קשתיאל.

בחדר עם החולצות מכורבלות עוד שלוש מתנות בשלושה כיוונים שונים.זאת שצריך להיזהר לא לדרוך עליה כי היא הרגליים הארוכות שלה נמצאות בכל מקום, זאת שצריך להיזהר לא לדרוך עליה כי היא מתגלצ’ת מהמיטה לרצפה וזאת שצריך להיזהר כי רק שערה או אצבע מעידות איפה היא נמצאת מתחת לכל השמיכות האלה (לפעמים השתיים האחרונות מתחלפות).
עוברת בזהירות בתוך ערבובית האנשים הזאת ומביאה חולצה של ילדים קטנים לצחקיאל. ממתי נהיית ילדה קטנה? את עוד תינוקת. קשתיאללולל.