המסע ליפן ובחזרה

כולן מקננות.
אני בטוחה שאם בחלונות האחרים בבית היה איזשהו תריס סגור הינו מוצאים גם שם קנים של יונים.

הנה קן אחד:

והנה קן שני:

ובאמצע - המקננת הגדולה. אני.

יובל אומר שזה מאוד נחמד מה שעובר עלי.
אני אומרת - אם כבר לשבת נטושה ובלי כוחות - לפחות להועיל קצת בדרך.
הנה כמה דברים שעשינו לאחרונה: (עשינו = עשיתי והילדות לא הפריעו / עשיתי והילדות כן הפריעו ).

זאת היתה יריית הפתיחה.

אוריה, האביר של אור ונטע (כבר בגילן הצעיר הן רבות על בחורים. תראו מה זה) חגג יומולדת שלוש ואנחנו הכנו לו ארנק מלבד.
רציתי לקשט אותו במשהו אבל כל החיות שהוא אוהב (ומסתבר שהוא אוהב הרבה) היו לי קשות מדי לציור. בסוף היה לי מזל גדול שהוא אוהב מכוניות (ז”א - הוא בן) והצלחתי לארגן חיפושית נחמדה.
בינתיים נטע העלימה לי את הגלגלים, אור רצתה לשחק בלבד, נטע התחילה לגזור כל מה שסביבה ואני הבנתי שבלעדיהן יהיה יותר קל לגמור את הארנק מאשר איתן (אבל מה לעשות, רק חצות).
בסוף הצלחתי לסיים את הארנק עוד לפני היומולדת ולא לחטוף התמוטטות עצבים.

אח”כ קנינו כלמיני חמרי יצירה לילדות ואני רציתי להיות אמא משקיענית שעושה יצירה עם הילדות (כולן עושות ורק אני מזניחנית שכזאת). אז לקחתי חרוזים קטנים ומקסימים וחוט סיליקון שזה חוט גמיש שהוא מעולה לצמידים רק מה - אם אין ברשותך חבקים קטנים כאלה שמהדקים לחוט כדי להגיד לו לעצור - את יכולה לעשות 10 קשרים בסוף הצמיד ועדיין לא להיות בטוחה שזה לא יפתח.
לי אין את הקטנים האלה.
לקחתי גם צדפים מהים (לקחתי. אור לקחה מזכרת מעוד אחד מהבתים הקסומים שלה - בביקור שעשינו בים. בטח קיבלה אישור אישי מהסרטנים) וכל כמה חרוזים השחלתי צדף.
יצא צמיד שהוא גם יפה וגם מרשרש.
אומרים שזה מאוד אופנתי עכשיו לרשרש בצמידים, אפילו ג’י-לו מרשרשת.
טוב, הבנות שלי תמיד היו צעד אחד לפני האופנות החדשות בעולם. עובדה - כבר שנים שהן הולכות בלי תחתונים!

הנה אחד הצמידים:

שיתוף הפעולה של הבנות התבטא בזה שהן מצאו גוש פלסטלינה והכינו ממנו המוני בסלולים במקום להפריע לי.

בשלב הזה כבר צללתי למערכת יחסית עמוקה עם המחט. הבנתי שהיא בת הזוג האידיאלית שלי - קטנה, זמינה, אפשר להיפגש איתה לחפוזים בכל מקום ובכל שעה והכי טוב - היא מתאימה לחמרי גלם מהסוג החביב עלי - הממוחזרים!

התחלתי לתפור כובעים לקשת היפונת ולאחיות שלה (”מצנפות שינה” עם פעמון בקצה) תוך שאני מעניקה חיים חדשים לחולצות שפג תוקפן. פעמיים כי טוב.
המשכתי עם תחבושות לאחרי הלידה וגם ללפניה (מה בלעכס? יותר טוב את כל הכימיקלים שמה?) ואני עדיין ממשיכה איתן. גופית פלאנל של ילדות (=גופית פלאנל עם כתמים שלא יורדים) נותנת שתי תחבושות עבות רכות ומפנקות. לגבי כושר הספיגה - דיווחים ביולי.

כשמורני קטני חגג יומולדת - הכנתי לו טלה סקוטי נחמד.
הקורבנות: חולצת משבצות שהיתה של אבא שלי ואח”כ שלי ואח”כ של דודי. כשדודי נאלצה להיפרד ממנה (כי הבינה שגם היא כבר לא בת 15) היא הביאה אותה אלי. כאילו שאני כן (הו לא, אני מזדקנת וגם לי יש קוים אדומים. עובדה - את מצנפת השינה של נטע הכנתי מחולצת סיום התיכון שלי. כן כן. הבנתי שחולצה אמריקאית מודפסת לא מתאימה גם בתור פיג’מה. איזו התפכחות כואבת ומענגת. כמו הוצאת קוץ עקשן במיוחד).
בקיצור - חולצה בת עשרים ומשהו עם משבצות ורב הצבע המקורי.
זאת וחולצת חורף של הבנות - אלה לא מחזיקות 20 שנה, אולי 20 דק’. החלק הקדמי הושחת ללא תקנה אבל הגב נשאר נקי.

הבנות נתנו לו את השם “עשב”.

במקביל גיליתי את קומונת האוחזות במחט שם ענו לי על כל השאלות הטיפשיות שלי ונתנו לי הרבה השראה (עדיין נותנות. תודה!)

משם גם הגעתי לבלוג המצויין של ארבל שהיא באיזשהו אופן אחותי האובדת, לפחות מבחינה רעיונית. אמנם יש בינינו הבדל קטן - אצלה נוזל הכישרון מהאוזניים ואצלי… טוב, אני אהיה עדינה איתי ואציין שאני בחורה מאוד מעשית. אבל רק אחרי הביקור אצלה הבנתי מה אני מחפשת - לא ליצור בחמרים שאני קונה במיוחד בשביל זה אלא ממה שיש.

ואיך שנפל האסימון הזה - השגתי גם קישור להסבר לקליעת סלים מעיתונים ומיד ליקטתי כמה עיתונים (מוספים של הארץ. אצלנו מכינים סלים לאנשים חושבים) והכנתי את הנחמד הזה

מי שרוצה יכול למצוא היום ברשת כלכך הרבה בלוגים של יוצרים (הבה נודה באמת - מדובר בבלוגים של יוצרות) עם תמונות והסברים. הושט היד וגע בם (את המשפט האחרון קשה לנקב בלי לקלקל. סליחה).
הנה אחד לדוגמא, נדמה לי שעינבל הביאה אותו -
תראו איזו אמא מגניבה.

אחד הדברים האחרונים שעשיתי (שמערבים בד. היו גם הרבה הברגות, דפיקות מסמרים וסידור ארונות בדרך. לא נחשב) זה בית פיות לפיה ולשדון בהשראת הגן של דודי (ז”א הגן של יובל ודודי) שאלמלא יובל היה כזה בישן וצנוע - הייתי כותבת פה פוסט נלהב מלווה בהמון תמונות. גן אנטרופוסופי.
כזה שעושה לך חשק לעבור לגור בו (אור ביקשה מפורשות, כמה פעמים, לחזור לבית שלה שם בגן).

יש עוד כמה דברים שהכנתי (כמו ארנב חיבוק משרוולים של חולצה אחת) וכמה שעדיין בהכנות (הפתעה). זה נחמד ונעים ויותר יצרני מלפתור סודוקו.
יובל אומר שצריך לעשות משהו עם האנרגיה הזאת של נשים בהריון. להביא אותן לבתים של אחרים שיעשו שם סדר.
אני אומרת - בסדר, בסדר, מה שתגיד. איפה המחט שלי?