הדרך למקדש מתחילה בטיפוס.
זה יכול לקחת 5 דק’ אפילו עם ילדה על הגב אבל יש בדרך את כל הבאמפרים האלה בצורת חנויות עם חולצות יפניות וכוסות יפניות לתה או סאקה, כפכפים יפניים עם סולית עץ שתגרום לך ללכת מצחיק וקישוטי קיר יפניים. כולם יפים וכולם ירגישו זרים בבית הלא יפניים שלך כי אתה לא יפני. אתה איש עם שיער צהוב במידה L.
ויש את כל הממתקים האלה.
החמודים המשולשים הרכים הממולאים, הקרקרים עם השומשום השחור, הטווילים הירוקים הקשים מדי, הקוביות הרכות מאזוקי או תפוח אדמה מתוק, הסוכריות הקפיציות שאלוהים יודע ממה הן עשויות ולמה לעזאזל מצפים אותן באבקת סויה קלויה, העוגיות הגדולות המטוגנות המצופות סוכר חום ועוד כלמיני.
הרב לא טעים לי או סובל מבעית טקסטורה (צמיגית לרב) אבל כמה שהם יפים, ואיזה יופי הם עטופים.
אפשר ממש להסתדר איתם אם רק לא אוכלים אותם.
טיפסנו את כל הדרך יחד עם המון אנשים מכל העדות.
זה היה ה21.3 - “היום השווה” בשביל חלקנו, “יום ניקוי הקברים” בשביל כל השאר.
שבוע בדיוק אחרי “יום התחתונים” בו גברים מעניקים תחתונים לנשותיהם (לא נגענו, הכל אמת) הם יוצאים בצוותא לנקות את הקבר של סבתא שלה. מין חג לאומי שממלא את רחובות קיוטו בהמון אנשים, אבל לא נורא, קיוטו
זה חגיגה וכולם מוזמנים.
הגענו למקדש, שילמנו את דמי הכניסה (סכום השווה למחירם של שני גביעי גלידת תה ירוק. זה המטבע החדש בקיוטו, למקרה שלא ידעתם) ונכנסנו.
מישהו עשה פה עבודה יפה של גירוף. החול מסודר בתלמים מדויקים ובאמצע יש ערימת חול עצומה בצורת חרוט קטום. איזה מזל שנטע ישנה לי על הגב, היא היתה מעצבת להם מחדש את הערימה…
אני מרגישה כבדות בגוף. כמו אחרי קצת אלכוהול. סחרחורת קלה. עוצמת עיניים, פוקחת. גן יפני. יפה שזה כואב.
ממש כואב.
אני מרגישה שהאיברים הפנימיים שלי מכווצים.
הולכת לאט בין עצי האורן היפני המאולפים ומסביבי 10 סוגים שונים של טחב אדמה בגוונים ומרקמים שונים שהופכים הכל לתמונה בירוק. ביניהם בריכות מים, נחלים ואבנים.
המון אנשים סביבי וכולם עם מצלמות סלולרי שלופות. מצלמים מצלמים מצלמים. מה יראו אחר כך במסך של 3 על 5 ס”מ? כמה גוונים של ירוק יש בטלפון שלהם?
לא רואה איפה אני דורכת. אני סמרטוט. אני סמרטוט יבש בתוך שלולית של יופי, סופגת סופגת סופגת וכל היופי הזה מטפטף ממני ואני רק רוצה לעצור ולקרוס תחת איזה אורן ולבכות.
מערבולת.
הולכת בשבילים המסומנים. אי אפשר לרדת ולחבק איזה עץ.
גומרת את הסיור בגן ויוצאת. הכאב מתעצם. ואז אני מבינה ומזהה אותו. זה געגוע. מרגע שראיתי את הגן לראשונה התחלתי לכאוב את הפרידה ממנו.
הבטחות
אני יודעת שהבטחתי לספר על כלמיני דברים בפעם הקודמת אבל הגישה שיש לי בתקופה האחרונה לאינטרנט מקשה עלי לספר את כל מה שיש לי.
בינתיים אני כותבת במחברת ומקווה שיום אחד כשיהיה לי קצת זמן (אולי בפנסיה) אני אצליח לפענח מה כתוב שם ולספר גם לכם.
בינתיים, גומנסאי.
אתר המנשאים הישראלי

וואו.
נשיקות, יקרה שלי. מצד אחד - יאללה, שיגיע כבר יומהעצמאות ותחזרו. ומצד שני - שהסיפור לא יגמר לעולם. איזה יופי שאת כותבת… וגם חיבוק
איזה תיאור מדוייק.
לפחות הכאב של הגעגוע נשאר לעוד הרבה זמן. מניסיון. גם זה משהו להאחז בו.
נעמהההההההההההההההההההההההה
נעמה… התיאורים שלך הופכים ממילים לתמונות ומתמונות לסרט… מדהים, אפילו הגעגוע לגן הקסום הזה מחלחל עד לכאן. נשיקות וחיבוקים מאיתנו ענבל, ליה ואדם חיפה