אתר המנשאים הישראלי
אתמול בלילה השארנו אור ואני את נטע ואבא בחדר והלכנו למטבח.
אחרי 2 צעדים במסדרון החשוך למחצה הבנו שיש לנו שותף למסע.
אני רצתי קדימה והתחלתי לרעוד. אור קפצה לי לתוך הידיים והתחילה לצעוק והעקרב התרוצץ כמו משוגע וחיפש מקום שקט.
“יובל!!!! תבוא פה!!!!! עכשיו!!
אין יובל.
יובל 2 מטר ממני ולא שומע.
יש לידו ילדה שצורחת כי נונו נעלם פתאום והיא מסרבת להתנחם.
“יובלללללל”
מתוך החושך, מתוך החדר הסמוך, בשיער סתור ועיניים עצומות מגיחה כמו סופרוומן בלי טייץ - יעלי.
-”מה?”
“יש שם עקרב”
בזמן שיעלי באדישות אין קץ פותחת את הדלת לחפש נעל, אמא מסבירה לאור כמה עובדות על פחדנות ואומץ.
נראה שאור לא בצד של הפחדנים כי היא מבקשת להתקרב כדי לראות מה יעל עושה.
“שחור?!? זה עקרב שחור…” (כאילו, בשביל פחות מצהוב עם פסים אני לא קמה).
חזרנו לחדר, נתנו רגיעון ימין לצרחניה והשארנו לאור את העדכונים (יובל בכלל לא ידע שקרה משהו בחוץ).
“היה שם… כזה… כמו תמנון” (פרי הים החביב עליה. איזה ילדה מסכנה, אם היתה מכירה לובסטר היה לה הרבה יותר קל להסביר).
“היו לו כאלה צדפים” (צבתות)
“כמו ידיים”
“ויעל היא מאוד סקרנית” (אמיצה)
“אז היא מעכה אותו עם נעל וניגבה אותו עם נייר טואלט”
עכשיו אחרי כל זה אני אמורה לשכב על הפוטון שלי על הרצפה ולישון כאילו לא ברור שיש עוד המוני עקרבים שרק מחכים שאעצום עיניים והם יטפסו עלי.
חיובי. לחשוב חיובי. יש סביבנו בועה שמקיפה אותנו, את הפוטונים, את השוכבים עליהם, את הקטנות הגולשות החוצה אל המחצלת. אף רמש לא יכול להיכנס לבועה הזאת. אף רמש…
בוקר בא. יעל הלכה לעבודה, אבא לבש מדים והלך לצבא שלו.
אמא כורתת ברית עם תמנונים קטנים שחורים: מותר לכם לבוא אבל רק בשעות שיש כאן מישהו שיציל אותי (וחתולים, בשביל אנחנו מחזיקים אותכם פה? הא?).
No comments yet.