המסע ליפן ובחזרה

אצלנו (וגם בתרבויות אחרות) נהוג “לעשות פסח” כשמגיע אביב. זה הגיוני ומתבקש.
הרגשנו את זה לפני כמה ימים כשיצאה שמש אחרי שבוע חשוך וקר. לא יכולנו להוריד את היד מהסמרטוט. באמת.
את רוצה לקפוץ מהעור שלך ולשיר ולהעיף את כל מה שהצטבר סביבך כדי לתת לשמש לשטוף הכל ולאוורר ולאוורר ולאוורר.

אצל היפנים אין נקיון אביב, יש ניקיון סוף שנה.
סוף השנה זה עכשיו.

היום היתה שמש נהדרת מהזריחה עד השקיעה בלי שמץ של ענן אבל הטמפרטורות הסתובבו סביב 5 מעלות ואין דין 5 מעלות בשמש כדין 4 מעלות בצל (השני הרבה יותר קר. נסו ולא תהנו).
יום שמש אבל עבודה אין. חורף.
קיישין חולה וכץ בא לבלות איתנו. קשקשנו כל הבוקר ודיברנו על זה שבצהרים נעשה ניקיון.
דיברנו על מסורת, שלנו, שלהם. מדי פעם אמרנו - אחרי ארוחת צהרים ננקה… אח”כ נוציא פה הכל וננקה… יותר מאוחר.

מפה לשם כבר היה אחרי שלוש כשבארבע החזירים צריכים לאכול ובחמש כמעט חושך.
קצת דחוק.

החדר שהיה מועמד לניקוי הוא החדר העיקרי של הבית. זה שאנחנו נמצאים בו כל הזמן, זה שמחממים, זה שנכנסים אליו עם מגפים (עם בוץ או חרא של חזירים או מה שבא), זה שהבנות הפכו לאט לאט לCHILD PROOF בכך שכיסחו את כל הניתן לכיסוח ולא הוגבה בזמן, זה שנטע אוכלת בו כמו שהיא אוהבת (עם לזרוק על הרצפה ואח”כ לאכול ממנה ולדרוך על השאריות ולהפך), זה שמאז שהגענו אנחנו מנקים כמה פעמים ביום עם מטאטא ויעה.

אני חייבת להתוודות.
פינטזתי על זה הרבה זמן.
רציתי את זה מהיום השני פה (בראשון לא ראיתי בעיניים ורק רציתי לישון, רצוי באוסטרליה).
כן, משהו מחלחל. אני יכולה להציג חזות ג’יפונית למהדרין ולגדל את הילדות שלי בבוץ אבל יש מקומות שפשוט מדגדגים לי בכף היד את המקום של המקל של המגב.

אצל היפנים יש הפרדה ברורה בין חוץ לפנים.
אפילו אור כבר הפנימה את זה. נעליים לא נכנסות הביתה (או בשפתה: “אבא! אתה לא תאמין! נעלי הבית שלי הן עכשיו נעלי חוץ!”).
זה הבית הפרטי הראשון והיחיד שראיתי כאן עד כה ויתכן שהוא לא לגמרי טיפוסי אבל את עקרון ההפרדה ראיתי בכל מבנה בו הייתי עד כה.

כאן הבית עצמו מוגבה מהחוץ ורצפתו עשויה עץ (פרקט) או מזרוני טטאמי (מלבני קש מהודק בגודל 90 על 180 ס”מ). החדרים הנמוכים (מפלס אדמה) מוגדרים כ”חוץ”. זאת מילה אחרת לג’יפה.
בבית יש מסדרון שבכל צד שלו שני חדרים ובקצהו - מקלחת ושירותים (בנפרד).
המקלחת היא “פנים” אבל השירותים… הם לא פנים ולא חוץ. הם משהו אחר.
לשירותים נעליים משלהם שנמצאות בתוכם (וזה כך בכל מקום. נעליים בכניסה לשירותים).
המטבח והסלון/משרד/החדר המרכזי נמצאים משני הצדדים של כל מה שתואר כאן, לא מחוברים בינהם כמובן.

עכשיו נתאר מהלך: את נמצאת בסלון ורוצה תפוח. בשביל להשיג אותו תורידי נעליים, תטפסי מדרגה ותצאי מהחדר המחומם שלך, תלכי 6 צעדים בגרביים, תרדי מדרגה גדולה למטבח, ישר לתוך אחד מבין זוגות הכפכפים שממתינים שם לאנשים כמוך, שהגיעו בלי נעליים. קחי תפוח. עכשיו הכל בחזרה.
עכשיו אותו הדבר עם פיפי בדרך.
די פשוט להבין למה כשאני רוצה תפוח (ז”א - כשאור רוצה תפוח) אני פשוט לובשת משהו חם,יוצאת החוצה והולכת סביב הבית אל המטבח.

עכשיו חורף. מגפיים, בוץ, שלג שנמס אח”כ לשלוליות קטנות על הרצפה (והבנות שלי עם כל הלכלוך המתלווה).
ברור שהסלון סובל מהעניין.

לכן התשוקה.

אז כאמור אחרי משחק מקדים של כמה שעות, עם שמש מלטפת וקור כלבים (האמת, אין כלבים. אולי הקור הבריח אותם?) הוצאנו את כל הריהוט החוצה והתבוננו בארגז החול שבפנים.
עוד לפני שהתחלנו ביררנו עם כץ מה עומד לרשותנו פרט למטאטא קצוץ הקנה.
לא יודעים איך אומרים מגב באנגלית וגם לא ביפנית.
קצת פנטומימה והמסר הועבר. כץ מודיע בשמחה - יש לי כזה בבית. קופץ על האופנוע וחוזר אחרי 10 דקות עם…
פודל אמריקאי?

נו, מכירים את הפטנט המטופש הזה, מקל שבקצהו שרוכי סמרטוט מדובללים?
כזה! אנחנו מסתכלים על הפודל, אחד על השני, עוד פעם על הפודל (בתקווה שיהפוך למגב) ומבינים שהולכים לרוץ פה קטעים.

שפכנו מים כמו ישראלים, חשפנו את הצבע האמיתי של הרצפה, חפפנו לפודל ו… מה עכשיו?
אני לא אגיד שזה כמו לאכול מרק עם צ’ופסטיקס כי זה ממש לא בעיה (שותים אותו. דאאא). זה יותר כמו לצחצח שיניים בלי מים ובלי לירוק. אתה תקוע עם כל הסמטוכה בפנים ואין לך איך להוציא.

אז גררנו קצת מים, ניקינו את המדובלל, עברנו שוב, שטפנו שוב, ככה חצי שעה עד שראינו שלושה כוכבים והחדר היה דומה לנקי.
רק דומה.
כי מה לעשות, כשרק מורחים את הלכלוך שוב ושוב תמיד נשאר ממנו משהו. הוא רק מתמעט, הוא לא נעלם. או כמו שיובל אמר - זה ניקוי הומיאופתי.

מכל השטיפות של הסמרטוטון נקוותה שלולית גדולה בכניסה לבית וכבר כשהכנסנו בחזרה את הספות קישטו טביעות מגפיים חומות את הרצפה החומה-לבנה.
זהו. אפשר לחזור ולזרוק אורז.