המסע ליפן ובחזרה

פתאום הבנתי שאנחנו נועלים מותגים. אשכרה יש לנעליים שלנו שמות.
אין יותר “הסנדלים שלך” או “נעלי העבודה שלי”.
אני כבר לא שואלת “איפה נעלי העקב שלי” (”יש לך נעלי עקב?!?”).
עידן חדש.

ארכיון הנעליים שלנו מאוחסן אי שם בארגז ומה שנשאר זה שני זוגות קרוקס (תכלת וכחול. לא היה כתום במלאי), שני זוגות “בלאנסטון” לעבודה בסטייל (בגוונים שונים. נעלים זהות זה מקור לצרות. הן תמיד נעלמות מהחניה שלהן) ועכשיו גם שני זוגות tabi.

בסדר, מותר לכם לגחך, גם אני גיחכתי בפעם הראשונה שראיתי אותן (על כפות הרגליים של יוקי-סאן. ולא רק אני גיחכתי. כל האי דיבר על האישה עם הנעליים המצחיקות אבל ככה זה כשאתה על אי, לוקח לטרנדים 10 שנים לעשות את כל הדרך אליך בשחיה).

מחוץ לגבולות טוקונושימה (אנחנו מדברים על יפן, כן?) הנעל הזאת מאוד נפוצה ולאו דווקא אצל נשים-שאוהבות-הרבה-נעליים (או בקיצור - “נשים”). גברים מסוקסים שעובדים בעבודות שדורשות קסדה ראינו עם הנעליים האלה (אבל גם ריקשיונרים בטייץ, אני מודה).

אפשר להבין אותם.
הנעליים האלה זולות (שלנו עלו 40 ש’. אנחנו מדברים על יפן, כן?), קלות משקל ודקיקות סוליה (אין עקב בכלל).
בזכות שני האחרונים אפשר לארוז אותן בתיק פיצי פיצי ועוד ישאר מקום לסלולרי דור שלישי.
מצד שני אין את ההליכה הזאת של השריף המבוסם שבאה עם נעליים כבדות (כמה פעמים אפשר להגיד בלנסטון). זה בהחלט גורע מהסטייל ללכת כאילו יחף אבל, הי, זה מרגיש כאילו יחף!

שתי בעיות יש איתן.
אחת זה הגרביים. אי אפשר ללכת איתן עם גרביים רגילות.
מצד שני זאת לא בעיה אלא הזדמנות להצטייד ב… גרביים יפניות!

בעיה שניה זה הקרסים.
הנעליים האלה נסגרות בהמוני קרסים קטנים. בנעליים שבחרנו יש 12 קרסים (בכל נעל. ויש גבוהות יותר, כמה קרסים יש בהן?).
המשמעות (בתרבות של נעליים-לא-נכנסות-הביתה) היא שאחרי שישבת רבע שעה ונעלת את הנעליים את תעשי הכל בשביל לא להזדקק להיכנס הביתה. הכל.

אתמול בבוקר החלטתי לנעול את נעלי החדשות המגניבות כל כך.
קלה כנוצה הלכתי לי למקום בו אנחנו רוצים לגדל קצת עגבניות. גדל שם עשב כרגע. הרגשתי כל עלה ועלה תחת רגלי.
אח”כ הלכתי להזיז עז משם לפה.
העז לא שמחה על השינוי אבל למרבה המזל היא רק עמדה במקום ולא השתוללה בפראות כמו העז שיובל ניסה להוביל אח”כ כשהוא נעול בנעלי השריף שלו שדווקא כן שומרות על הרגל מצדה העליון.

אחרי שגמרתי עם העז חזרתי להסתובב במעגלים סביב הדלת של הבית, לראות אותה מנגד ואליה לא לבוא אבל כמה, כמה אפשר לבקש מאור שתמצא ותביא במיוחד לאור הבעיה שיש לה שהיא לא רואה דברים שנמצאים ממש מול העיניים שלה (היא מחוברת לצד הגברי שבה, כנראה).

בסוף נשברתי והורדתי אותם. חזרתי לקרוקס, נו מה.

שעה אחר כך מצאתי עקרב במרפסת.
באמת תהיתי מתי אני אפגוש כבר עקרב. 30 מעלות כבר יש, אני ביבנאל, יש לי תחושת בטחון תת-רגלית מאז שעזבנו את טוקונושימה והנחש המפורסם שלה (שבכלל אוהב לגור על עצים). מתישהו זה היה חייב לבוא.

עקרב שחור, קטן ומפוחד.
מי מפוחד?
אני, עומדת רועדת, מנסה לטאטא שתי ילדות לתוך הבית תוך שמירה על קשר עין עם המסוכן הזה וצורחת “אמא! אמא!” לכיוון המשוער של אמא שלי - כי ככה התרגלתי, אני מאתרת את העקרבים ואמא שלי באה ומכסחת אותם בעקב בטוח.

אבל אמא לא בטווח צעקה.
נזכרתי בגבר שלי שנועל נעליים של גברים ועושה למעני את הדברים הקשים, המפחידים והמסוכנים.
הגבר שלי בא והפך את העקרב הקטן למיץ עקרבים.

חזרתי ונעלתי את הקרוקס שלי ואז הבנתי למה יש להן את החורים המכוערים האלה.
זה בשביל לראת שאין בפנים שום עקרב!