המסע ליפן ובחזרה

אתמול, אתמול הייתי במצב קשה.
זה התחיל כבר בגנשושואים עם מליון ילדים שצעקו נורא (קשה לי עם צעקות. בחיי שאני לא מבינה למה חייבים לתקשר בצרחות) מה שגרם לילדות שלי להיות בהלם ולי להיות קצת שבירה ולהתחפף משם מהר.

אז הלכנו הביתה ואני החלטתי להיות אם השנה ולשבת איתן בחדר שלהן ולשחק איתן ממש (כאילו - לא להיות נוכחת אלא ממש פעילה). הבעיה היא שאני לא כזה שוס במשחקי דמיון ומתישהו לסיח נגמר מה להגיד לפרה (ובכלל נטע העדיפה להשכיב את כל החווה לישון). אז ביקשתי מאור לבחור ספר של ד”ר סוס.
היא כמובן בחרה את “גדליהו והמיסטוק” (“למה?” “כי הוא הכי ארוך”) ואני הושבתי ילדה על כל רגל והתחלתי לקרוא.

“עוד מדברים על זה בארץ ב…”

טראח -ספר סגור מחובק בידיים של נטע צורחת.
אור מביאה את נחמה.
נטע משתלטת גם עליו.
אנחנו מגיעות להסדרים של “יד אחת על הספר, יד שניה למטה, ורק אמא מעבירה דפים” ומצליחות לצלוח 5 פרקים תמימים של נחמה עד שהמלחמות הופכות קשות ואני מוותרת ועובדת על הפונפון של אור.
חצי שעה אח”כ יש פונפון תות-בננה פרוע שיער (מתאים למשפחה) ואמא אחת מרוטה לגמרי.
כולי הרהורים על השעה, האם זה יהיה מופרך ללכת לישון עכשיו שנת לילה ומתי אכין את הבצק למחר.

עם המחשבות האלה כולנו עוברות לסלון ואיכשהו יוצא שכולם מתקלחים, אוכלים ארוחת ערב ורק אחת שוכבת לה על הפוף ותוהה מאיפה תיקח את הכוחות לצחצח שיניים ולהזיז את עצמה עעעעעעעעד החדר הסמוך.
מתישהו הכל נהיה קשה מדי. נגיד זהשנוגעים בי או מדברים איתי. אני פונפון קטן של קוצים ואני רוצה לישון.

אביר אחד לוקח את העניינים לידיים, ממהר לנקות ולשאוב את חדר השינה ולסדר לי מיטה לתפארת.
אור מגלה שהמחשב פנוי ורצה אליו, נטע מצטרפת. אני נכנסת למיטה, האביר מכבה את האור וסוגר את הדלת. אני אפילו לא מספיקה לשמוע את הדלת נסגרת. אני נטרקת.

אחת מעולפת בחדר חשוך ובחדר ליד החיים ממשיכים.
אבא משחק עם הבנות במשחק “בואו נשים במקום כל דבר שלא נמצא במקום שלו”, הן משתתפות בהתלהבות, אור מתנדבת לשאוב, הבית מסתדר ומתנקה.
כולם עוברים לדבר בלחש ומצטרפים למיטה. אור ונטע מתחבקות עם אבא, אחת מכל צד, אפאחד לא מתיחס לגופה שמתחת לפוך.

בוקר. אני מתעוררת עם אור חבוקה בזרועותי. אין בעיה לקלף אותה ממני ולקום, חיישני התנועה שלה מכובים עכשיו.
מתעוררת לבית מסודר ונקי.
מסתכלת על המלאכים הישנים והולכת להכין בצק.

בורכתי.