יום שני, 10 אוקטובר, 2005, 23:36
נוסעים. עוד מעט נוסעים.
wooffing. רעיון שנזרק לחלל לפני שנה וחצי, נפל בקול רעש עמום על הרצפה, התגלגל מתחת לספה, העלה אבק ונשכח. חשבנו שלנצח (או לפחות עד הילד הבא) נגור פה בבית הקטן והנחמד שלנו עם השכונה שעוטפת אותו וכל הפרדסחנה הזאת מסביב אבל אז התברר שצריך לצאת מכאן אז אמרנו אאאאויייי והתחלנו לחפש בית אחר בידיעה שכזה בית לא נמצא (אמא שלי בטח היתה אומרת: "כזה בית מוזנח באמת יהיה קשה למצוא" אבל אני בעיקר חשבתי על ה"שכונה").
התחלנו לחפש? שלחנו אימייל לכל מכרינו (המחזיקים בכתובת עם סיומת ph) המודיע שאנחנו מחפשים, קראנו מודעות במקומונים (שבועיים ברציפות!) והכנו מודעה ממש ממש יפה בשביל לתלות על לוחות המודעות (הנחתי אותן מעל המחשב שלי ולהפתעתי אפאחד לא תלש את הפרנזים עם מספר הטלפון שלנו). כלכך התעייפנו מזה שהתחלנו לחשוב על איזה plan b שתוציא אותנו מהמצב.
ואז הרעיון ההוא התגלגל לו מתחת לספה ("איזה ספה?" היתה בטח אומרת אמא שלי, "ממתי יש לכם ספות בבית? הפופים האלה שלכם, אי אפשר לקום מהם. מה, כל מי שמבקר אצלכם הוא בן 16? מה עם קצת התחשבות בזקנים?")
(ואם כבר אמא שלי מבקרת פה פעמיים תוך פחות מ10 שורות אז הבהרה – "היתה אומרת" במשמעות "לו ניתנה לה ההזדמנות להגיב". בד"כ לא ניתנת לה אבל הנה, למדתי את התפקיד ואני כבר יודעת להגיב בשמה 
)
איפה היינו? ספה, כן. אז הרעיון התגלגל משם, מאובק ומנומנם, נוער נוגב והוברק והוצב באמצע הסלון.
נוסעים.
חיכינו 3 ימים כדי לוודא שאנחנו רציניים ולא צוחקים עלינו ויצאנו עם זה לציבור. כי ככה זה – אתה יכול לספר לעצמך סיפורים אבל ברגע שמספרים את זה לצד ג' – זה הופך להיות אמיתי (או לפחות יש את סכנת "אצא פארשית אם אסוג" ששומרת עליך מסטיות).
זה היה לפני כמה חודשים ועכשיו זה נהיה כבר ממש קרוב. עד עכשיו חלמנו, עכשיו צריך להיות מעשיים. במסגרת הניעור העצמי פתחתי את הבלוג הזה ואני מקווה בעזרתכם לשלוח שתי רגליים ולהניח אותן יציבות על הקרקע. יש לי גם הרבה שאלות ואולי למי מכם יהיו תשובות.
אז התחלנו לארוז. זה אומר שלקחתי קרטון אחד ומלאתי אותו עד חציו. המון הא? זה היה בעיקר בשביל להיכנס למצב רוח קרטוני. (נכנסתי).
את האות לאריזה נתנה לי מכולה לאכסון שמצאה אותי (מכולה שמוצבת מול הבית שלנו. ידעתי שאם אחכה מספיק תבוא לי אחת טובה). אם אני אחכה מספיק אז גם הדרכון לנטע יוציא את עצמו?
שאלות:
- האם יש סיכוי להכניס את כל מה שאנחנו צריכים לנסיעה בשני תיקי גב?
- בעצם מה אנחנו צריכים?
- ואיפה נשים את נטע אם הגבים שלנו יהיו תפוסים?
- באמת יש שם מקומות בלי מקלחת? כאילו, מה הסיפור שלהם? אנחנו התקנו אמבטיה בדירה השכורה שלנו. לא עניין גדול.
< אתם מוזמנים לענות. יש לי עוד הרבה שאלות אבל גם מחר יום>
תגובה אחת
דקל_נור (10.10.2005 23:51): וואו! מגניב. אולי תמצאי תשובות לחלק מהשאלות ב טבעי_ביפו? וב בלוג_שלום_מאוסטרליה? (בטוח טעיתי בשם, אבל משהו בסגנון)
תהנו
ןמה זה סיומת ph ?
<דקל עייפה ומקנאה>
איזה כיף לכם!!!!!!!!!!!!!!!! יו. שמחה בשבילכם נורא.
בקשר לשאלה הראשונה- כשטיילתי במזרח, גיליתי שלא צריך כמעט כלום ולא צריך לארוז יותר מדי כי הכל יש שם (ההכרה הזאת נפלה עלי כשראיתי בכל חור תחבושות של אולוויז שהייתי מכורה אליהן אז וזה נראה לי אז שיא הקידמה, ועוד עם כנפיים, מה שלא הבנתי אז הוא שיום יבוא ותחבושות וקידמה יהיו בשבילי דבר והיפוכו אבל זה כבר סיפור אחר) בקיצור, התבאסתי על הזמן היקר שבזבזתי בימי הפרידה בארץ, על אריזה הסטרית בעוד יש הכל בכל מקום. אני מניחה שיש דברים שאין להם תחליף, אבל טוב לזכור גם את הרעיון של לקנות שם.
האם יש סיכוי להכניס את כל מה שאנחנו צריכים לנסיעה בשני תיקי גב? ביפן יש הכל חוץ מפירות במחירים סבירים (או משהו במחיר סביר). באמת אין לך מה לקחת חוץ מבגדים. מה שכן החורף מתקרב וזה חורף קר מאוד מאוד. אתם מגיעים לסתיו שדי מזכיר חורף ישראלי.
בעצם מה אנחנו צריכים? איפה תגורו? כלומר איפה ביפן? וגם באיזה דיור; בגסט האוס, דירה שכורה או אצל אנשים?
באמת יש שם מקומות בלי מקלחת? באמת באמת. יש סנטו בשכונה שזו מקלחת ציבורית, עם בריכות רחצה גדולות. גם אם תגורו בבית עם אמבטיה (אופורו) כדאי לכם לבקר בסנטו. עם קצת מזל תגורו קרוב לאונסן, שזה כמו הסנטו אבל המים הם מי נביעות ולרוב יש בהם מינרלים שהופכים אותם מאוד בריאים לעור.
תמשיכי לספר