המסע ליפן ובחזרה

בזמן שנטע עוברת שלב בהשתלטות שלה על השפה המדוברת (מפתחת חוש הומור יחודי ולומדת להרכיב משפטים בני 20 מילים ו4 כיוונים ויותר), אור צועדת צעדים בטוחים יותר ויותר בממלכת השפה הכתובה.

היא מסיירת וטועמת את השטח, בצעדים קטנים ובביסים גדולים.
בהתחלה היא למדה את האותיות. מצאה משחק מחשב שהכיר לה אותן בשם וצורה.
אח”כ היא התחילה לכתוב אותן, מצרפת אות לאות לקבלת מילים.
זה היה פלא גדול בשבילה לכתוב מילה ואז ללכת לאמא ולאבא ולגלות ששניהם קוראים את המילים באותה הצורה. זה קסם שקודים מתפענחים בצורה זהה אצל כולם, לא?

ואז היא התחילה להכיר מילים נפוצות בסיפורים ובחיים שלה. אבא, אמא, אור, נטע, לא, כן…
לזהות אותן כתובות. לכתוב בעצמה.
ובמקביל לתבניות האלה היא המשיכה בקריאה לבנות מילים מאבנים קטנות, לצרף אותו לאות וליצור מהן מילה מוכרת.

לפני שבועיים היא קיבלה הגדה ומיד התחילה להתאמן ברצינות על הקושיות וללמוד את כל המילים הגדולות והבולטות ואת המכות ועוד ועוד תבניות נוספו לאלה שהיא כבר מכירה. וכשהגיעה לידיה הגדה אחרת היא מיד איתרה בתוכה את המילים המוכרות. הדם הוא אותו דם. גם הכינים.

והאותיות. החברות הקטנות שלה. עם ה”ניגונים” (הנקודות והקווים שמסביב) היא לא ממש מסתדרת אבל האותיות, כמו פלסטלינה, מתרככות עם הלישה ומתמסרות.

הערב, באוטו, עם חצי מנה פלאפל ביד והמון אנשים שרוקדים ריקוד אחרון עם החמץ מסביב,
בעוד נטע מג’ברשת בסגנון חופשי על מצע של טחינה,
היא הסתכלה אל מעל לערימות של הפיתות ועגלות הלחמים, חשבה רגע ואמרה:
כתוב פה מפִית ליאור

אני יודעת, מתרגלים להישגים החדשים. זה כבר לא פלא בעינינו שנטע יודעת לבטא את הרצונות שלה במילים, בצורה בהירה ומדויקת. חדשות ישנות. אבל הקריאה והכתיבה של אור גורמות לנו להיאלם בכל פעם מחדש.
היא פותחת ספר, מסתכלת בו קצת ודגה מתוכו מילים ועוד מילים ועוד מילים.

הילדה שלי קוראת.
איזה קסם.