המסע ליפן ובחזרה

פעם (לפני כמה חודשים) הן הקפידו לשמור על הזזה של 3 שעות בערך בשעות הערות שלהן.
נטע היתה מתעוררת מוקדם (יחסית לאור), מקבלת את הזמן שלה לבד עם אמא ואבא ואז (עוד קצת עוד קצת עוד קצת) אור היתה מתעוררת משנת היופי ומצטרפת.
בלילה נטע היתה נשפכת, לרב, שעה שעתיים לפני אור ומשאירה לה זמן שקט עם ההורים.

ועכשיו פתאום יובל אמר לי - שימי לב. הסתנכרנו.
עדיין אור יכולה לישון עד 12 ונטע עשויה להתעורר בתשע אבל לרב הן יקומו פחות או יותר יחד.

נטע תתעורר ראשונה, בחיוך, תגשש דרכה אל אמא ותפקח את העיניים ממש רק אחרי שתקבל את מנת הקולוסטרום שלה.
אור תתחיל לזוז קצת אחר כך אבל אסור לדבר איתה. בבוקר אור היא סוג של מ”פ ואנחנו טירונים. אין לנו זכות לפנות אליה ומי שמעז נענש קשות.
נהמות, נביחות, יבבות ויללות.
כשרואים את אור זזה צריך לעשות את עצמך כאילו לא ראית כלום ולהמשיך הלאה. בזמן ובמקום שהיא תמצא לנכון היא תגמור לאפס את כל האיברים ואז לאסוף אותם ולקפוץ עלינו בחיבוק.

פעם הן היו צריכות את הזמן לבד איתנו, היום הן צריכות את הזמן שלהן ביחד, אחת עם השניה.

ומה הן עושות עם כל הזמן הזה?

אור חוקרת כל טקסט שיש סביבה. קוראת מלים ומשפטים. משתדלת לא להשאיר שום שורה לא מפוענחת.
כשהיא לא קוראת לעצמה היא קוראת לאחותה וכשהיא לא קוראת לאחותה - אחותה מספרת לעצמה.לפעמים אנחנו מוצאים אותן בחדר המשחקים, יושבות להן, כל אחת עם ספר משלה ומספרות סיפורים לבלגן שסביבן. או שהן משחקות במשחקי תפקידים ודמיון, ארוכים ועמוקים, יחד. או שאור מספרת סיפורים פתלתלים ומורכבים מהלב שלה.

זה כשהן ביחד ולא מתערבים להן במרחב המקודש.
כשאנחנו נכנסים שם ברגלנו הגסה אנחנו מרגישים לפעמים כמו תייר אמריקאי בכפר בנורמנדי.
אור לא מערבת ולא מתערבבת. אם שאלת שאלה כשהיא באמצע מחשבה - השאלה תחכה. היא לא מתעלמת, היא פשוט עוד לא התפנתה אל הגיגיך הארציים, היא עוד מרחפת בעולם הקסום שלה ששווה פי אלף מהעולם הזה שכולו הבל הבלים עם ממש מעט צבעים.

נטע, אל העולם של נטע קל לחדור.
נטע היא כדור דביק מתגלגל. היא עוטפת ונצמדת ומדברת ומהגגת. לא עוצרת. נטע היא ספר פתוח. המחשבות שלה שקופות וצלולות בווליום גבוה. היא חווה הכל דרך דיאלוגים.
זה נראה כאילו מצאה מזוודה מלאה במילים והיא פשוט חייבת למדוד אותן אחת אחת ברצף. ואולי זאת שהיתה קודם מתאימה יותר אבל הנה עוד אחת ו… אמא? למה את לא עונה?

נטע הטוחנת.

ביחד ולחוד, הן כאלה מדהימות.
מסתכלים עליהן ומתפעלים. מודים שיש לנו את הזכות לגדול לצידן, לשבת ביציע הכבוד ולהתבונן בהן צומחות ופורחות, משילות נשל של נצנצים ומופיעות גדולות יותר, חכמות יותר. מרגשות.

אחת פיה קסומה, אחת מלכה (של ברוקולי)
מאוהבים בהן. לגמרי.