אתר המנשאים הישראלי
לפני הכל תכירו את מאמא מוצ’י, המפקחת, המנהלת והסמכות העליונה בכל עניין שהוא.
בוקר יום ראשון, נר ראשון למנייננו, כריסמס למניינם ויום מעונן חלקית בחוות yamaai-mura (”אוהבי הר”) בקיקוצ’י.
בחצר, ליד התנור שיום אחד יאפו בו פיצות (לא בקדנציה שלנו. הוא עוד מתייבש) נאספו אישה ואיש. אולי קרובי משפחה של קיישין והיטומי, אולי חברים, לא שאלנו.
מתכוננים.
האש כבר דולקת במרכז מעגל האבנים. ליד המדורה המרכזית שני מתקני בישול על אשים קטנות יותר: על אחד מאדים את האורז ועל השני מתבשלת ארוחת הצהרים .
דבר ראשון, כמובן, רחרחתי בסיר האוכל. קוראים לתבשיל אודן.
מצאתי שם טופו, ירקות טמפורה, דייקון, תפוחי אדמה, משהו שעשוי מדגים ובשר כלשהו.
איזה בשר?
סוס.
אה, כן.
רק לפני כמה ימים היתה לי פה שיחה עם מישהו. יש משהו שאת לא אוכלת? כן, סוסים, חרקים, חיות חמודות (חסכתי ממנו את “חמין” למרות שעד אותו הרגע מעולם לא הציעו לי סוסים ועכבישים אלא רק חמין. איך מתרגמים חמין לאנגלית בלי לערב דעה אישית?).
אני מנסה להיזכר עם מי היתה השיחה (האם היתה באנגלית, יפנגלית או בשפת הגוף?), האם אצא פארשית אם אוכל מהתבשיל, מתי החלטתי שאני לא אוכלת סוסים, מה ההבדל (בחמידות) בין סוס לפרה ובשביל מה בכלל יש קוים אדומים אם לא בשביל לחצות אותם.
טוב, ברור שבכל הנוגע אלי - הבטן תדבר הרבה יותר בתקיפות מהשכל.
האורז גדל בקיץ בשדות של החווה. כאן הוא מחכה שטוף בסל ועוד מעט יהפוך למוצ’י.
מוצ’י הוא עוגת אורז שאוכלים, לפי המסורת, בראש השנה וסביבותיו. או כמו שיובל משער - רצו לעשות הפנינג, הסתכלו מה יש להם בשפע ויצא שזה אורז אז החליטו על עוגת אורז.
סתם אני משמיצה. אני מניחה שבפעם השלישית שאטעם מוצ’י (במיוחד אם זה יהיה עם רוטב) אתאהב (או לפחות אצליח לגמור את העוגה עד הסוף…).
על מתקן הבישול הזה יש כלי עם מים ומעליו במסגרות העץ יש אורז. הרבה אורז.
מדי פעם מאמא מוצ’י מורידה מסגרת עץ מהאש, בודקת את האורז שבתוכה וקובעת אם הוא כבר מוכן.
זה לוקח זמן (אבל זמן יש לנו בשפע).
כשניתן האות - שופכים את האורז לתוך מכתש גדול וכבד עשוי אבן.
2 גברים נוטלים פטישי עץ עצומים ומתחילים לחבוט באורז.
בהתחלה חבטות קטנות ועדינות במין ריקוד מעגלי סביב המכתש כדי להדק את האורז ואז כשהוא נח לו מנומנם חמים ומהודק - הם מתחילים בחבטות האמיתיות.
זה אולי נראה עניין של מה בכך אבל זה קצת כמו לתקוע בקיר מסמר עם פטיש 5 קילו. הפטיש כבד מאוד וצריך לקלוע לתוך המכתש ולהוציא מספיק מהר לפני ששותפך לריקוד ינחית את המהלומה שלו.
מדי פעם מרטיבים את הבצק והופכים מצד לצד - כנראה נגד הידבקות ובעד טקסטורה טובה. (הפספוסים - החבטות בדפנות המכתש - מתורגמים לשבבי עץ בתוך הבצק. תוספת אותנטית ששום מכונה אוטומטית לא תצליח לחקות).
כשהעניינים מתחממים והקצב מתגבר, אפשר ממש לרקוד לקצב הלמות הפטישים. אפילו הבצק רוקד.
אף אחד לא שולח ידיים רטובות בשלב הזה.
בעצם… אם עד אותו הרגע תהינו מה הסוד שלה ואיך הגיעה לגיל 100, עכשיו אנחנו תוהים איך היא הצליחה להגיע לגיל זה עם 10 אצבעות שלמות.
כשהבצק עשוי כמו שצריך (אתם יכולים כבר לנחש מי קובע את זה) ניגשים כולם לשולחן כי צריך להכין את המוצ’י מהר מהר כשהבצק עוד חם (אתם לא רוצים לדעת מה נהיה מהבצק הזה כשהוא קר. בעצם, נהיה ממנו מוצ’י).
מאמא קורצת חתיכות בצק בגודל הרצוי וכולם מגלגלים אותם לכדורים חלקים ויפים ואח”כ פוחסים אותם.
את העוגות הראשונות מלאנו במחית שעועית אדזוקי מתוקה (לא אומרים איכס על אוכל, חוצמזה - זה טעים. באמת). המילוי מתבצע כמו בהכנת קובה או כל ממולא אחר (מי שמכיר מכיר ומי שלא - בטח לא מתכוון להכין מוצ’י בבית).
היתרון במוצ’י ממולא הוא שיש לו טעם כלשהו.
וכך שוב ושוב,
מאדים, חובטים, מגלגים.
עד שנגמר האורז והכח.
בין לבין אוכלים את התבשיל ששמנו על האש בתחילת היום וכשהוא נגמר, על המדורה ליד, יש רשת גדולה ועליה בשר של חיה לא חמודה.
היום נגמר, כולם הלכו הביתה ובחיקם קופסאות על קופסאות של מוצ’י שיאכל בראש השנה וגם אחריו.
וגם אם לא אטעם עוד ולו מוצ’י אחד, הוא תמיד ילווה אותי בלילות ירח מלא.
כי לא פרצוף חייכני יש לו לירח. צאו והסתכלו. זהו ארנב שטורח וחובט באורז כדי להכין מוצ’י.
ואם תהיו במקום שקט במיוחד, אולי תצליחו לשמוע את הד החבטות.
כתבו את זה קודם, לפני (תודה ליובלי)
איזה כיף לקרוא ולראות את כל התמונות והקטעי וידאו.. הרגשתי שאני שם איתכם!!
תענוג !