המסע ליפן ובחזרה

כלום לא קורה. תקוע. עוד אין כרטיסי טיסה ואפילו לא מושג מתי ואיך כדאי לנסוע, כבר עברנו על רשימת החוות ודירגנו אותן אבל עוד לא יצרנו קשר עם אף חווה וכל הזן מגיעים עדכונים ותיקונים על חוות שנוספו למאגר. הלו! קצת התחשבות! לא טיפלנו בויזה, לא עשינו דרכון לנטע בקיצור - אין ספק שזה המסע שלנו. אם הכל כבר היה מסודר הייתי מתחילה לדאוג.

האריזה זזה לאט (מהירות 0 זה לאט, לא?). יש לי תירוצים למכביר - היו חגים ולא היינו פה, יובל היה בחול ולא הייתי פה. וכשאני פה - הבנות לא נותנות לי. יש ימים שאם אני מצליחה לקפל כביסה זה הישג (בעצם תמיד זה הישג).

אז החלטתי להתחיל לארוז ברצינות בשבוע הבא (”שבוע הבא” זה תמיד זמן טוב) ולגייס קצת סבים ודודים שיקחו ממני את הבנות ואת התירוצים. נראה איך זה יעבוד.

בינתיים עבר עלינו משהו שנראה כמו תפנית משמעותית בעלילה. הבןנשלהבעלבית שהיה אמור להיכנס לגור פה במקומנו החליט שהוא לא נכנס. או כמו שזה נשמע בטלפון: “אתם רוצים אולי להישאר עוד שנה?”

אז זהו. שלא. אנחנו נוסעים. לא בחרנו לנסוע כי נגמרו הבתים הפנויים בפרדס חנה. בחרנו לנסוע כי אנחנו רוצים. הגירוש מהבית נתן את הדחיפה (ותודה לבןשלהבעלבית)

מה שכן מתקדם זה עניין החיתולים. אני מחפשת פתרון קומפקטי יותר מאשר חיתולים נפוחים וכבדים שידרשו תיק נוסף. נראה לי שמצאתי. חצי חיתול פלאנל, מקופל ל6, מונח בתוך כיסוי נושם. אחרי שגיליתי כמה זה נח, כמה זה קומפקטי וכמה החיתול מתיבש מהר - בכל פעם שאני משתמשת בחיתול “רגיל” אני מרגישה כאילו עזבתי את ה”פולו” שלי וחזרתי לנהוג בחיפושית.

ברצינות, אנשים, לא תאמינו כמה זה קטן. נסענו לעשות את החג בבית אחר והצלחנו לארוז הכל (בגדים ל4 אנשים + חיתולים) בטרולי קטן כזה כמו של דיילות. פעם החיתולים לבדם תפסו נפח כזה.

החורף לא תהיה לי גינה. אבל הבוקר לא יכולתי. הסתכלתי על האדנית בכניסה לתוכה זרקתי את נבטי החילבה שהשתעממו במקרר שלי וראיתי את כל העלים הירוקים האלה מבצבצים מהאדמה, לא יכולתי! הלכתי לערוגה שליד המטבח, זאת שמכוסה במטפס חצוף שתלטן כי אף אחד לא הפריע לו להשתלט, תלשתי את המטפס, חשפתי קצת אדמה וזרעתי פטרוזיליה. די, לא יכולה. מה, רק שממה תהיה סביבי בגלל שאני נוסעת?

אז מה אם אני לא אספיק לאכול ממנה. הרי כל הכיף זה בקסם של הנביטה.