המסע ליפן ובחזרה

לפני כמה ימים ראינו את הסרט Super Size Me.
למי שלא מכיר - מדובר בסרט תיעודי על בחור אמריקאי שעשה “דיאטת מקדונלדס” (שלוש ארוחות מקדונלדס ביום) במשך חודש וגמר, כמה צפוי, שמן וממש חולה.
ראינו, הזדעזענו, גיחכנו, צחקנו ובעיקר בירכנו על מזלנו הטוב שהביא אותנו ליפן ולא לארה”ב.

יש שם סצינה בה הם מבקרים בקפיטריה שמגישה ארוחות צהרים לתלמידי בית ספר (כלמיני חטיפים בשקיות מרשרשות, משקאות בקופסאות, פיצה והרבה הרבה צ’יפס). הדיאלוג שהלך שם עם נערה אחת היה בערך כזה:
- יש לך רק צ’יפס בצלחת. זאת ארוחת הצהרים שלך?
- אני שותה גם חלב, זה נותן לי חלבון והנה <דוחפת אליו את צלחת הצ’יפס> הירקות שלי.

ככה. צ’יפס זה ירקות.
ככל הנראה מדובר באומה ממש מטומטמת שמפטמת עצמה לדעת ותכחיד את עצמה בבוא העת.
אולי בעוד כמה שנים הם יזכו זכיה קבוצתית בפרס דארווין.

אחרי שגמרנו להיות בהלם ולשכוח מהעניין הכנו עודפעם בצק, הפעם עשינו ממנו פיצה (עם רוטב עגבניות מתוצרת החווה שהרים את הפיצה לגבהים חדשים. לא ידעתי שעגבניות יכולות להיות כלכך טעימות!) וקינחנו בעוגת שמרים של סבתא אילה (רק המתכון שלה. סבתא בעפולה) שיש בה המון חמאה.
מזל שחטפנו כאב בטן שהזכיר לנו כמה הזיכרון שלנו קצר (שמרים פוגעים בזיכרון?).
ממחר - רק אוכל יפני.
אוכל יפני שר בבטן.

הבוקר ס’ נתן לפואה (בן 4) בקבוק קולה.
פואה הסתכל על הבקבוק ושאל: רוטב סויה?

זאת המשפחה האחרונה שלנו, שבועיים אחרונים ביפן.
זאת ההזדמנות לשאול את כל השאלות שנשארו.
אז שאלתי על מנהגי השינה.
נהוג שכל המשפחה ישנה יחד. יש מקומות שזה כורח בגלל בית קטן אבל גם כשיש מקום והבתים מרווחים (באזורים הכפריים) - 2 פוטונים רחבים משמשים שני הורים ושני ילדים.
בסביבות גיל בית ספר הילדים נוהגים לפרוש לפוטון/חדר משלהם.
ברור שזה צריך להיות כך, לא?

יש ביטוי יפני, סיפרה לי טרומי-סן, שאומר שהם “ישנים כמו נהר” kawa no ji de neru.
ככה כותבים נהר:

יפה, נכון?