המסע ליפן ובחזרה

כמה שנים של עיוורון. יא אללה.
שנים שזה “שכבה ירוקה דקה על האדמה כמה ימים אחרי הגשם הראשון”
עד שהופך ל”שכבה מתעבה של ירוק עז בוהק בשמש החורפית, כמה שמש יש בחורף שלנו”
ואז עוצמים את העיניים וכשפוקחים זה “ג’ונגל. כמה עשב, או! הנה סינריה!” שגובה ל”כבר יש חרדלים. זה אומר שהחורף גווע”. ואז זה מצהיב. עשורים שלמים של ראיה מוגבלת.
עשב בר. מטרד.

זה החורף הראשון שלי בו אני מסתכלת על מרמס רגלי וחושבת - אוכל.

---

זה לא בא ברגע.
הרבה שנות גלות היו במקומות בהם חילופי העונות ניכרים בעיקר בשילוט שבחלונות הראווה, שניצני סופגניות בסופר אומרים “חשוון” יותר מכל ענן.
ואז תקופת מעבר מסוימת. ממשיכה לבד להחזיק לבד בלפיד המושבניקית בדימוס עם ידיעות מוגבלות ממש. זאת חובזה, זה סרפד, השאר עשבים שוטים.
מי שוטה?
אחרי יפן נפתחו האופקים גם לזה שאיתי. ההוכחה הניצחת לזה שאתה יכול לגדול בערים כל ימיך ואז פשוט ללמוד את כל הסודות ולהרויח את הסדקים באצבעות ושאר ההופעה הנלוית ביושר. כשאתה אוטודידקט אתה לא צריך לספוג את זה מילדות. יש את ויקי, יש ספרים, יש אנשים.

ועכשיו ברור לכולנו (זאת אומרת לשנינו) מה גדל מתי והוא יודע גם מה ליד מי ולמה. אוכל עונתי, הכי מתבקש.
פתאום הגוף מהנהן בהסכמה. מגיע הסתיו והוא מבקש עלים ירוקים. עגבניות זה תבלין בלבד, לא מנה עיקרית.
נחשפים לרעיונות חדשים. נשמעים נכונים, נטעמים הגיוניים, מרגישים טוב.

את כל המגמה הזאת (אצלנו, זאת אומרת אצלי, אני זאת שמכינה פה את הארוחות) התחיל אופק שבחן וחיוך, בלי לגרום לאפאחד להרגיש פחוּת הביא לידיעתי את הטבעונאות שאמנם היתה מוכרת לי אבל בתור דת של מוזרים. מתכונים, הסברים, תמונות. נדבקתי.
אחר כך הוא התחיל לספר חוויות ליקוט ואני רציתי גם. רק שכחתי שיש לי 3 ילדות, פחד נוראי מנחשים ועקרבים, פדלאות כללית ולחץ בית. אז אולי בפעם אחרת. לא יהיה לי בקרוב טיול בו העולם מציע לי סברס (כשמציעים לי סברס אני לא מסרבת). לא נורא.

כי זה לא הכל או כלום.
חזרתי לשתות רסק ירוק מצמחי בר, מעישובים שאני עושה בערוגות של יובל. כולם מרוויחים.
פתאום אני מגלה שאני מזהה את העשבים, מפרידה בין טעימים ללא טעימים לדגנים (סיביים מדי).
מתחיל להוסיף את עשבי הבר האלה לאוכל שלנו שמוריק ככל שהטמפרטורות יורדות. כמו החצר.

---

עכשיו אני מסתכלת על האדמה ופתאום מגלה שאני מזהה את הנביטות.
ראשונים הם החרדלים. פעם הייתי מזהה אותם רק כשהיו מרימים ראש צהוב בסוף העונה, עכשיו הם ברורים ושעירים וחריפים כבר מצמד העלים הראשון.
חוביזות מוציאות צרור עלים תמוה בצורת לב. לא צמד עלים ראשונים בצורת הזרע, צרור, ממש צרור. ורק אחריו עלי חובזה בצורה המוכרת (כמו שנהגו אבותינו לאכול בזמן המצור).
יש משטח חדש ולא מזוהה של עלים ראשונים עגולים. נחכה שיוציאו עלה אמיתי ראשון אבל כבר יש לנו חשד (הם גדלים איפה שבשנה שעברה היו המון סרפדים).

נבטים אפשר לאכול ככה מהאדמה. אפשר לשים אותם בסלט. אפשר לדרוך עליהם, לחייך אליהם.

ככה נראו נבטי החוביזה בתוך הסלט של אתמול (יחד עם עלי סלק בר וכמה עלי סלט בני תרבות שגדלו בגינתנו):

---

מה צריך בשביל זה?
קודם כל צריך לרצות. הרי המידע היה נגיש לי מאז ומתמיד ואני לא הצלחתי לזכור יותר מאשר אותם חוביזה וסינריה (גדילן) ועוד כמה. לקח לי זמן להבשיל בעצמי.
אח”כ צריך לצאת ולהתבונן. עכשיו זה זמן מעולה. לאתר את הנבטים, לטעום, לחפור בזכרון של הפה ולנסות לגלות למה זה דומה (בד”כ לתינוקות יש טעם של בוגרים בעדינות), להמשיך לעקוב, לראות מה גדל מזה.
החורף מביא איתו כלכך הרבה מתנות, חבל להפסיד אותן.

---

בישול ירוק למתחילים:

הכי פשוט זה ירוקים מאודים. למשל ירוק עם נקודות שחורות (אבל זה יכול להיות גם ירוק עם גלימה לבנה או שמלה זהבהבה).
כל מה שאתם רגילים לעשות עם מנגולד, נגיד. רק שבמקום מנגולד זה סלק בר או גדילן או חוביזה או סרפד או כף אווז או… מה שגדל אצלכם (גם חרדל אם אתם אוהבים. תלמדו כבר לבד מה עושה לכן כאב בטן).

ככה הילדות שלי נראות כשהן שותות את הנוזלים של הירוקים (והירקות) המאודים. גם זה מאתמול, מהגינה שלנו.

אני מתכוונת ללכת עכשיו להכין קציצות כמו פלאפל ל”אחותת צהרים”. יהיו שם עלים (מה שנמצא בגינה) ועדשים מושרים. נראה איך יצא.

לא הספקתי לדבר על רסק ירוק. מממ. בפעם הבאה. תזכירו לי.