המסע ליפן ובחזרה

במוזיאון לראשית ההתישבות ביפעת (או אולי בכלל במקום אחר) יש תצוגה של כלים ושיחזור של חדרים ומבנים מפעם.
בין היתר יש שיחזור של מחסן הבגדים ובו יש חלוקה לפי המידות המקובלות בתוספת המידה “ירוד”.
ירוד - הסבירה לי אמא פעם - זה מישהו שגמר להיות (או עדיין) חולה. בעברית - רזה במיוחד.

5 ימים הייתי חולה.
5 ימים בהם כמעט לא אכלתי, כמעט לא שתיתי ובלילות התרוצצו סביבי השדים של הזיות החום.
מכירים את הזיות החום? בהזיות האלה כלמיני חפצים וישויות אחרות מתאגדים כדי לשגע אותך, מחשבות טורדניות חוזרות ובאות ואת תקועה שם, לא יכולה לברוח מהגוף שלך, מבינה שזה באמת לא עניין גדול שכל הצעצועים והמצעים הפזורים בחדר נאספים לערימה שמעופפת בחדר ואז נחה על הרצפה. זה לא משהו נגדך אבל זה שם ולא יעזור לך הסלטות שאת עושה במיטה כל עוד הראש שלך מחובר אליך ולא יעזור לך שאת נרדמת לפעמים כי הכאב שבבליעה מקפיץ אותך מתוך השינה והרי הם מתחבאים בדיוק שם, בתפר בין השינה לערות.
כל הלילה את נאבקת בתפרים עד שהבוקר מציל אותך ואת כלכך עייפה.

תפסתי את המחלה הזאת (דלקת בגרון. כולה) בדיוק כשסיימתי את הספר שביל הזהב לריפוי טבעי.
למי שלא מכיר (ולא טרח אפילו לפתוח את הקישור המצורף, שיתבייש לו אבל אני סולחת) מסופר בו סיפורה של שרה חמו שהחלימה מסרטן קשה בעזרת שיטת הריפוי של קינגסטון קליניק.
החלק הראשון של הספר מוקדש לסיפור המחלה וההחלמה שלה. הקטע שבו היא מספרת על הטיפול שהיא עוברת (טיפול כימי, כמקובל) צימרר אותי. מודה שבתיאורי המזרק והבחילות קצת זלגתי (וזה לא רק בגלל שצמרמורות ובחילות מדברות אלי מאז השעות הקשות בחדר התאוששות אחרי הלידה הניתוחית של אור, זה בעיקר בגלל שאפפעם לא שמעתי כלכך בפירוט מה כוללת כימותרפיה).
אח”כ היא ממשיכה ופורשת את הסיבות למחלות ואת הדרך לרפא אותן.
שוב - אני אתן פה חלק מהמידע (לא זוכרת את הכל ולא חושבת שהכל מעניין) לטובת מי שלא קרא.

לפני שאתחיל אני חייבת לציין שהספר פורסם לפני 15 שנה בערך, מה שאומר שנכתב עוד קודם וב15 השנה האחרונות זרמו נהרות של אדוויל בסופר-פארם. הסטנדרטים השתנו.
היום קצת קשה לי שכמעט כל המקורות המדעיים של המחברת הם עיתון “מכביתון” ופעם אחת “ניוזוויק” (אכן עיתון רציני אבל לטעמי התיחסויות למאמרים יש להביא מהמקור ולא מפרשנות מגמתית של כתב למאמר). בנוסף - ההתיחסות היא לעיתים פשטנית ודרך הסקת המסקנות לא תמיד מדעית. קצת כמו אצל הגברת לידלוף מ”עיקרון הרצף”.

מחלות הן דרכו של הגוף להיתנקות.
נזלת, דלקת גרון, כאב ראש - אלו דרכים של זיהום לצאת החוצה.
ואיך הוא נכנס? עם אויר מלוכלך, מזון מלוכלך (ברעלים, כלומר - מזון מעובד מדי או מזון שמבוסס על חקלאות כימית) וכד’.
אם נותנים לזיהומים האלה לצאת אז הגוף מתנקה. אם מפריעים להם (מדכאים את המחלה בכלמיני דרכים) הרעל מצטבר עד שמתפרץ במחלה ניוונית (כמו סכרת או סרטן).
הדרך לנקוי הגוף מזיהום שהצטבר בו מתחילה עם מזון מתאים (אורגני, בעיבוד מינימלי, מלא, כמעט ללא תיבול) בזמנים המתאימים וממשיכה עם שלל עזרים כמו התעמלות, מקלחות ועיסויים.

ויש גם את העניין של המים.
בניגוד לדעה הרווחת (שלא לומר הקונצנזוס) בקשר למים (מה שיותר יותר טוב) יש תחרות בין הגורואים של השיטה מי שותה פחות (”אני שותה 4 כוסות בשנה”) כי לטענתם אם אוכלים נכון המים מגיעים מהאוכל ואם אתה לא עובד בעבודה פיזית בחוץ באזור חם - אין סיבה שתהיה צמא. עודף מים גורם לעומס על הכליות ולירידה ביעילות התפקוד שלהן.

אני לא רופאה ולא יכולה להתיחס לטענות מבחינה מדעית (אם כי אני יכולה לשמוע באזני רוחי נפרולוגים נוחרים בבוז ומשקשקים בשקיק אבנים שאספו מניתוחי כליות של אנשים שלא שתו מספיק) אבל אני יכולה לקחת את מה שהיא כותבת ולברור ממנו את מה שנראה לי.

הטענה בדבר שיחרור זיהומים נשמעת לי נכונה ואם פעם זה היה לי ברור שלא עוצרים שלשול מרגע שקראתי את הספר גם דיקור שעוצר דלקת טריה נראה לי כמו התערבות מיותרת.

באופן לא כלכך מפתיע אל החלק האחרון של הספר הגעתי עם דלקת הגרון הזאת והפעם החלטתי ללכת עם זה. לשחרר.
יש לי פה סביבה תומכת, יובל יכול להפסיד ימי עבודה, יש לנו את סבתא.
שום אקמול, שום שיקוי. נצלול פנימה.

וצללתי, או הו צללתי.

כשחזרתי מהעבודה עם הכאב הקטנטן ויובל אמר לי שנטע היתה חולה כל היום וחיפשה אותי - לא הייתי מופתעת כי תמיד שיש לי ילדה חולה אני חולה בעצמי. אולי זאת הזדהות ואולי המחלות שלהן מעייפות אותי, כך או כך אנחנו עוברות את זה יחד.
ואז נטע הבריאה והמשיכה הלאה ואני המשכתי לצלול ולקחתי את יובל איתי.
משפחת זומבי עם הילדות החייכניות וההורים המסכנים.

בטח שירדנו במשקל.
אי אפשר לאכול כשכואב ככה הגרון.
באחד הבקרים, כשקילפתי מעלי את טרניג חוליי הדביק ולבשתי את המכנסיים עם הכפתורים גיליתי שיש לי שם מקום. כמו שהייתי מגלה ביפן. שתי הצרות לא מקצועיות (אני בעצמי הצרתי) יש שם ועכשיו יש מקום לעוד אחת. אויש אני בצרות.

כי מילא לחזור אחרי 4 חודשים ביפן רזה בכמה קילו. כולם חושבים שאני בהריון והכל בסדר.
אבל מה עכשיו?
איזה ילדה מסכנה. ואיזה עור פנים אפור יש לה. וכמה היא רזתה. ואיך היא מדברת לאט ומוזר. והיא לא אוכלת כלום, אפילו את המילקי היא לא גמרה (מילקי עושה שכבה של דונג על הלשון. מדהים כמה החושים מתחדדים כשמפסיקים לאכול). נו למה את מתעקשת לסבול, אולי תקחי משהו?

5 ימים הייתי חולה, מסכנה. המצב שלי היה לגמרי “ירוד”. ראיתי את זה בעיניים של אבא שלי כשהוא הסתכל עלי מנסה לבלוע לגימה אחת קטנה של מים (כשהפה שלי יבש ומתחנן לאיזה גאלון בשלוקים גדולים). ראיתי את זה בעיניים של אמא שלי כשהלכתי בשיא החום עם בגדים ארוכים (שפעם היו במידה שלי ועכשיו ממש גדולים עלי).
5 ימים סבלתי כמו גיבורה וחיכיתי שכל מה שצריך לקרות יקרה מעצמו (איך זה שיובל כבר בריא ואני עוד לא?).
כשזה לא קרה עברתי לדיאטה של אקמולים וקצת מים.
כשזה לא עזר עזבתי את ההזיות על המצעים המעופפים ועברתי לחלום על חדר מיון ואינפוזיה של מים טעימים טעימים והמון אנטיביוטיקה בכל מיני צבעים.

ואז הגיע יום ראשון והכל התחיל לרוץ בזיגזגים מתכנסים: מרפאה, אחות, רופא, אבאשלי, יובל, מיון כללי, מיון אףאוזןגרון, תחכי קצת יש תינוקות, תפתחי פה, מחטים-מזרקים-סכינים קטנות, תשים עוד הרדמה אני סוסה, עוד הרדמה אמרתי, תראו מה יש לנו פה, עכשיו יותר טוב נכון?, בכסא גלגלים למחלקה, אנטיביוטיקה לוריד, לילה טוב, בוקר טוב, איפה חותמים בשביל להשתחרר?

מסתבר שזאת לה היתה דלקת גרון (שימי לב דתיה בן דור, תיכף יגיע משהו שעודד יכול ללכת לישון איתו), היה אבצס על השקד.
ועם כל האיכסה שבעניין, בזכות אותם כך וכך סיסי של מוגלה שישבו שם (ורק הד”ר הנחמד ויובל יודעים כמה ואיך זה נראה כשזה בתוך מזרק) זכיתי להגיע אל החוף הקסום של “מידות של נשים שלא ילדו אף פעם”, לבקר עם אחותי בחנות עם בגדים מ-א-ממים (”העין השלישית”) ולהופיע בחתונה של ענבל בתור כוסית על.

עכשיו רק נשאר לראות כמה זמן זה יחזיק כל העניין הזה ואם אזכה להשתזף שם הרבה על החוף או שאחזור בבושת פנים לקנות שמלות בחנויות קמפינג.