אתר המנשאים הישראלי
יומיים אחרי שאח שלי הפך ל”אבא של טיפטיפון”, גיסתי הוארה בהילת יולדות ואני הבנתי סוףסוף מה זה להיות דודה,
יומיים לפני שאחותו הקטנה של יובל, זאת שבתודעתנו נשארת בת 9 (כי ככה זה אחים קטנים, יש להם תקיעות גיל, בעינינו) מתגייסת,
אנחנו מסתכלים עליהם ורואים כמה שהם ירוקים אבל בעצם, כמה שאנחנו אולי בז’ דהוי.
יש לה תיק מתקפל עם כל אביזר וחומר שיכול לסייע לה במלחמתה נגד השירותים המלוכלכים של הטירונות, האבק בקנה של הM16 (קרבית, כן?) והאפוד הלא משופצר שלה.
יש לה סל כביסה וספריי הגנה, כפכפכים, כפפות, סכינים, מחטים, מנעול וסטיק-לייט שיאיר את דרכה.
יש לה עוד המון דברים ותרמיל גדול.
גדול אולי, כמו התיק שלקחנו איתנו ליפן (ל4 חודשים ל4 אנשים).
בכיף שלנו לצחוק עליה, על זאת שמתגייסת יומיים לפני יום העצמאות (אותו תעשה בבית).
היא הולכת לסגור 21! שעות!
ואז אנחנו נזכרים שפעם לא היינו כאלה מינמליסטים.
שהאריזה של הצ’ימידן של יובל היתה מתפרסת על פני כל השבת (וגם על כל הסלון ופינת האוכל),
שהיה מניילן את חפציו באדיקות (“עם סרגל”), תופר ומשפצר, מגהץ ומסדר ובעיקר - שלא היה עליו בפזצטות.
וכל זה רק בשלב של הקורסים. אח”כ הוא היה ג’ובניק חמוש בשני עטי פיילוט.
ואני עשיתי טירונות של 10 ימים עם שבת בבית באמצע.
אנחנו כאלה טמבלים.
לא, אנחנו זקנים.
איזה כיף זה להתרגש עם כל הצעצועים האלה שאמורים לשפר את חייה בתוך החאקי של האקליפטוסים ומדי הבי”ת והמטבעות שהם פוטנציאל להפוך רגע מריר לרגע בטעם שוקו וניל (מעניין אם בביסל”ש יש אוטומט של גלידה אמריקאית כמו שהיה במחנה 80 ומעניין כמה זה עולה עכשיו. בזמני, קצת אחרי שנכחדו הדינוזאורים, זה עלה 3 ש’).
ואיזה נחמד זה לעשות קניות של בגדים כלכך קטנים שאפשר להלביש בהם בובות, לקבל צעצועי התפתחות בכל הצבעים הגדלים והצלילים, לרהט את החדר במיטה של תינוק, עריסה של תינוק, משטח החתלה, משחות ותמרוקים, מדחום לאויר, למים ולגוף, כיסא לאוטו ועגלה לכביש, וכל הגאדג’טים האלה שנחיצותם מוטלת בספק אבל הם כלכך חמודים…
היום אנחנו יודעים ששלושת רבעי מזה מיותר ואפשר בלי.
היום אנחנו מרגישים שחפצים זה עול.
אבל פעם גם אנחנו היינו כאלה, לא? ובכלל, מה מרגש אותנו היום?
אחותנו הקטנה הולכת להיות מדריכת שריון.
אחותנו התותחית הולכת להיות נערצת אי שם בדרום הרחוק.
אחינו הולך להיות אבא מהמם, עם או בלי צעצועים, כי את היכולת, הכישרון (ובעיקר את הרצון) לשיר את “שיר ערש” מההתחלה ועד הסוף כולל ליטופים וחיוכים וטיול במנשא - את זה אי אפשר לקנות ב”שילב”.
ואנחנו? אנחנו קצת בז’, קצת כתומים וקצת ירוקים. בכל עניין אנחנו צבע אחר.
אמנם רדפנו הבלים
אבל הנה הראש הירכנו
אם כתר הוא נושא או דלי
אין שום הבדל בסוף יישן הוא
ואי לי לו ולאי לי לו
ואי לי לנו לכולנו.
(נ. אלתרמן, תותח אף הוא).
המשך שיחה עם יובל על הדשא אצל כפיר: ומה היה קורה אילו רחל או צילה היו שואלות את נתן - בשביל מה לך לפרסם, למה זה טוב? מה ייצא מזה?
שירה,
אל תרדי עלי.. אני חדש בכל הקטע של אומנות..
ועדיין אני אוהב לשאול למה. לא תמיד התשובה היא כלכלית (אולי לרוב היא לא, אבל זה נח לחשוב בפרמטר אחד), אבל עדיין, לפני שעושים משהו, אנחנו זקוקים לתמריצים.
זה ממש לא היה בקטע של לרדת, אלא של להגיד, שכשרון כתיבה מופלא כמו של נעמונת הוא משהו שראוי לו להיות נחלת הכלל. זו מתנה שצריך לנסות העניק אותה ליותר אנשים, כי זו עוד טיפה שתהפוך את העולם למקום נעים יותר ועשיר יותר.