אתר המנשאים הישראלי
כבר מזמן אנחנו תוהים מתי הילדים האלה מתקלחים.
אנחנו רואים אותם חוזרים מהגן אחה”צ, אוכלים, משחקים, מתישהו ההורים שלהם מתקלחים, אח”כ אחד מהם קורס למיטה, אחרי כמה שעות גם השני מצטרף, בינתיים הילדים ממשיכים לרקוד ריקודי קימצ’י סביב השולחן ולפזר מגנטים קטנים על השטיח, בחצות הם מתדלקים עם חטיף, בעצם השאלה הראשונה היא מתי הם ישנים…
כך או כך, עוד לא יצא לנו לראות מצעד של ילדים בשיער לח ופיג’מות - כמו שמקובל בעדה שלנו.
תעלומה.
הבטחתי פעם לספר לכם על האונסן ביפן. לא יצא.
עכשיו יש לי הזדמנות לספר על המקבילה הקוריאנית. בתחילת השבוע היינו באחד כזה.
אונסן, הספסל של קופת חולים, כיכר העיר, אמבטיה חמה, בריכה קטנה, המקום לראות ולהיראות, שעה של התרגעות, בילוי משפחתי, הבונוס של אזורים געשיים, נו - מעיינות חמים.
איך זה עובד.
אחרי שחולצים את הנעליים (כמובן) ומשלמים לקופאית בכניסה, מתפצלים - גברים לחוד, נשים (זאת אני, שוב ללא מלווה מקומית 
) לחוד וילדים עם מי שבא.
בחדר ההלבשה מתפשטים ושמים את הבגדים בארונית. מכאן זה רק את, המגבת הקטנה שלך וכל האדים האלה.
אדים. כן. זה לא רק פותח את הנקבוביות (פותח?) אלא גם עושה יופי של אוירה. האור במילא די עמום והאוירה מעורפלת. אפשר היה לקחת את זה לכלכך הרבה כיוונים אבל אין שם צללים חומקים או ענני דם פתאומיים במים אחרי צווחה. לפחות לא כשאני הייתי שם. זה רק בית מרחץ. וזהו.
פרט לבריכות (החמה, החמה מאוד, הקרה, זאת שבחוץ שממש מגניב לשבת בה כשיורד שלג והסאונה שהיא לא בריכה אבל גם צליה זה סוג של בישול) שהן למטרות התרגעות יש שורה של עמדות-ניקוי לאורך הקיר.
בכל עמדה יש ברז מים, קערה ושרפרף. ביפן השרפרף נמוך מאוד - אולי זה שדרוג של קערה הפוכה שנשאר נאמן לגובה המקורי.
ממה שראיתי באונסן הקוריאני - הגישה שלהם היא “אם כבר אנחנו מכינים כיסא אז שיהיה בגובה של כיסא ולא של קערה”. תודו שזאת גישה מעניינת.
מגבת קטנה (שהיא הפריט הכי בסיסי והכי שימושי ביפן) משמשת כשפשף-רחצה. בעזרתה (ובעזרת הסבונים שיש במקום או אלה שיש בסל הפלסטיק שכל קוריאנית שמכבדת את עצמה/מחבבת סוג מסוים של שמפו מביאה איתה לאונסן) מנקים את הגוף.
לפי רמת ההשקעה, שלל הליפות לקרצוף הפנים והגוף, מגוון התמרוקים, הזמן שכל אישה בילתה מול עמדת הרחצה והמראה, כל הקרמים והמשחות - נראה שמדובר בתחזוקה שבועית.
או שמשהו דפוק בתפיסה שלי.
בנוגע לתהייה מתחילת הדף - יובל פתר את התעלומה.
מון-ג’ין, בין קרצוף יסודי במגבת קשה של רגל שמאל של HAYON, שפשוף הגב של NAYON וחפיפת הראש של MIN (”תחזרי לפה NAYON, יש לך עוד יד ועורף לא נקיים”), כשהילדים שלו מתרוצצים בצווחות בין הבריכות והוא צד אותם ומחזיר לעמדת הרחצה (האיש רץ מרתון. לא כמטאפורה, באמת. עכשיו אני מבינה איפה הוא עושה את האימונים - מדי ראשון באונסן ) הוא הסביר ליובל שביומיום הם מחפפים, לא חופפים. קצת מרטיבים את הילדים לעת ערב. או שלא.
ביום ראשון הם זוכים לניקוי עמוק בשביל שבוע שלם.
ואולי לא רק הם.
היתה שם סבתא אחת ממש זקנה
ואישה לא צעירה שהובילה אותה פנימה יד ביד.
אחת קמוטה וכפופה
אחת זקופה ובטוחה
אחרי שהתנקתה קצת וטבלה מעט היא התישבה מול הזקנה (אמא שלה? סבתא שלה?) וקרצפה אותה במשך עשרים דקות לפחות.
במשך כל הזמן שאני ניקיתי את עצמי ואת אור, במשך כל הדקות הארוכות שנכנסתי ויצאתי מהבריכה הלוהטת עם התזות מהבריכה הקפואה ושטיפות פושרות מהתערובת המיוחדת של אור,
כל הזמן הזה ועוד אחריו הן ישבו שם, אחת נינוחה ורפויה ואחת מלטפת משפשת מחויכת.
אם זאת לא היתה פלישה נוראית לפרטיות שלהן הייתי מצלמת לי למזכרת. זה היה קסם עם קערה וכיסא מפלסטיק. זה היה מעשה יפה ברמה שאני יכולה רק לחלום עליה.
בזמן שהייתי במים (ואור התרוצצה לה בזהירות וערבבה מים מהבריכה של החמים מאוד ומהבריכה של הקרים מאוד בשביל להעניק לי את השטיפות המרעננות שלה) יכולתי להסתכל על הדמויות ששטות להן בין הערפילים ולחשוב.
על כל העירום הזה המשותף. על כל הטוב שבו.
משפחות שלמות. אמהות וילדים, סבתות ותינוקות.
כבר יצא לי לשמוע (בארץ) על ילדות קטנות שנתקלו בעירום נשי בוגר (סבתא ערומה במקלחת של הבריכה בקיטנה) וחזרו הביתה מזועזעות. אני אפילו זוכרת את הסבתא הראשונה שלי.
זה דפוק לגמרי.
בחברה שבה עירום (בתוך אותו המין) הוא טבעי לגמרי, ילדה נחשפת לגוף נשי בכל שלבי הצמיחה שלו. מהניצנים של גיל ההתבגרות (אז הן נכנסות קצת כפופות עם המגבת פרושה לפניהן כאילו במקרה) ועד הבשלות המלאה ואחריה ההתקמטות של הפרי המתייבש ומצטמק והדעיכה. לראות אישה עם קצת כרס וצלקות (וכל שאר המדליות שלידות מעניקות לגוף) בגיל 12 יכול להיות תרופה טובה למחלה המודרנית הנפוצה בגיל הזה - דימוי גוף עצמי בעייתי.
וכשמסיימים להתנקות, להרהר ולהתרגע, מתלבשים וחוזרים לחלל המשותף, משתרעים בתאי המנוחה הפתוחים שרצפתם עץ, גדרותיהם עץ ואפילו כריותיהם עץ (אבל יש גם כריות כוסמת קטנות בנוסף).
על גבי מזרונים דקיקים, תחת שמיכות קלות, מול טלויזיה עצומה, בזמן שהילדים משחקים באחד ממסופי המחשב, כורסאות המסז’ או לוח השחמט הקוריאני,
שותים תה קר, אוכלים ביצים קשות שהתבשלו על האבן בסאונה ומקנחים בגלידה.
הטעמים של היום: מיץ ענבים “מירנדה” מוגז בטעם מוגזם עם צבע סגול שנשאר לאור על השפתיים עוד שעתיים אחרי (לא מומלץ) וגלידת האגן-דאז בטעם תה ירוק (על מי אני עובדת. 3 גלידות) שהיא פשוט סוף סוף סוף הדרך ואם אין להשיג את הטעם הזה בארץ אני ממליצה בחום על איזו עצומה ליבואן. הלאה שוקולד בלגי.
פשוט יפה אין לי מה להוסיף - תתחילי לעבוד על ספר כשאתם חוזרים נהניתי מאד לקרוא
זוכרת מה כתבתי לך באימייל הראשון? על הנשיות העוצמתית שלך? היא פשוט מתגלה רובד אחרי רובד, עטופה בערפילים רכים ובטעמים חריפים, מקסימה ומרגשת.
תענוג.
(וגם הבית הזה שאתם מצויים בו, עם שני מסכי המחשב, הכורסאות הנוחות והחלון הגדול - מקסים. לגמרי. פשוט נראה כמו מקום טוב להיות בו!)
הבית הזה זה המקום שנחים בו אחרי הרחצה - אבל בסוף הולכים הביתה.
נכון - יש פה (בבית) שני מסכי מחשב וכיף להיות פה - אבל כורסאות?? הלו!! יש פה בדיוק כרית אחת בסלון ושטיח דקיק.. ובאמת - למה להתרחק מהרצפה כשהיא כ”כ מזמינה (נעמה כבר סיפרה שהיא מחוממת?)