המסע ליפן ובחזרה

זוכרת את הפעם הראשונה שלי.
הייתי מטושטשת, לא מפוקסת.
הכל נראה כמו פסיפס של כתמי צבע וסימנים שיוצרים רקע מחוספס לכמה תמונות ברורות. הנה עגבניה, הנה בננה, הנה פסטה.
כן, זה היה כמו לונה פארק אבל אני, בלונה פארק, עולה רק על המתקן הזה עם הפילים שאפשר להרים ולהוריד עם ג’ויסטיק. רכבות הרים עושות לי בחילה.

היום, 3 חודשים ו4 אמהות אחרי, נכסתי לסופרמרקט לטיסת סולו.
אין פסיפס, התמונה בפוקוס מושלם, הפרטים ברורים, אחד אחד וכולם ביחד.
בבטחון מלא המראתי ליד הירקות, פניתי שמאלה, חלפתי ליד פירות הים, התישרתי ליד החטיפים, נופפתי לרטבים לשלום, הסתכלתי לדגים בעיניים ונחתי בקלות ליד הגלידות. תה ירוק כמובן (הרופא ממליץ על פעמיים ביום).
לידי - טייס המשנה מפטפט עם הקופאית ביפנית. אריגטו גוזאימס. יש לי כנפיים.

אחרי 2 לילות ו4 שעות בטוקיו אני יכולה לסכם: טוקיו היא עיר. וכמו בכל עיר גדולה - הדבר הכי טוב בה זה תחושת ההקלה כשעוזבים אותה.

זאת הפעם הראשונה שלי במלון יפני. הצלחנו לשים יד על החדרים היפנים הנדירים שלהם (לא להאמין אבל רב האנשים מוכנים לשלם כדי לישון על מיטות!) ועכשיו יש לנו את האפשרות להסתובב ביוקטות אחידות, להרגיש כמו במצפה הימים אבל בעצם להיראות כמו שושנה דמארי.

בשורה מגזרת הגלידות: תה ירוק של האגן דאז היא עדיין הגלידה הטעימה ביותר בעולם אבל יש לה אחות קטנה ושווה: גלידת שומשום שחור.
בכלל, שומשום שחור… נסו לטחון אותו ולערבב עם משהו לבן מתקתק ורך. כמה טעים.
נחת.

מעבר לגלידות - כבר למדתי שביפן אין לי יותר מדי מה לצפות מהמתוקים.
רגע רגע, לא לזרוק עלי מוצ’י.
אני יודעת שזה תלוי תרבות והרגלים, שאני מקולקלת עם 30 שנות שוקולד (פרה. השוקולד הכי טעים בעולם) ושאנקו יותר בריא משמנת מתוקה. אבל מה לעשות, מה שאני מוצאת כאן לא מספק אותי.

לפני כמה ימים אכלנו ארוחת ערב במסעדה מוצלחת. בסוף הזמנו קינוחים.
כולם היו וריאציות על גלידת תה ירוק (שכבר גילינו שאפשר לשדרג אותה עם פיזור אבקת תה ירוק מעליה) אז לקחנו שניים.
אחד היה עם תפוח אדמה (מתוק) יחד עם קוביות ג’לי חסרות צבע וטעם בתוך חלב סויה (יצא משהו בין פיכס לסתם) והשני עם שעועית (אדומה, מתוקה) ופיסת עוגה אפרו-אמריקנית מתחת.
מה אני אגיד לכם. שעועית ותפוחי אדמה אני רגילה לראות בחמין (ובחמין אני לא נוגעת גם עם מקל).

לכן כשהיינו היום בשוק (שוק! יש!) בכלל לא הסתכלתי על המתוקים ובזמן שהילדים התלהבו מאובלטים עם ערמונים (חידה: באיזה ספר ישראלי מופיעים אובלטים? תוריד את היד כפיר, תן לאחרים הזדמנות קודם) אני טעמתי כל צוקמונו ומיסו שעברו לידי (והיו הרבה) ותהיתי כמה מהם צבועים בצבעים ממש מסוכנים (הערכה שלי:　רובם).
וכשקנינו את האובלטים האלה (סתם, סתם, בחיי שסתם) ניצלתי את הארנק הפתוח כדי לקנות שיטאקי כבושות עם ווסאבי (כזה ערמומי שתוקף את הגרון אחרי חצי חבילה) בתרוץ של “ארוחת בוקר” (פחחח. אם הפטריות האלה יזכו לראות את השמש של מחר…).

מי אוכל מיסו על עלים? מה זה שבו שבו? מה אוכלות האיילות בלילות?
על כל אלה ועוד - בקרוב.