המסע ליפן והלאה

בשש בבוקר כבר אפשר להתעורר בלי לקלל, במיוחד אם זה אחרי 8 שעות שינה מתוקות.
מקלפת את עצמי מהמיטה ומתישבת לידה. עכשיו אני יכולה לנצל את השקט בשביל לעבוד.
פותחת את המחשב ומסתכלת על אהוביי שישנים לרגלי. איך זכיתי.
מטוס עובר, אור נצמדת לאבא שלה מתוך שינה והוא מתוך רבע ערות מצמיד יד לאוזן שלה לגונן עליה.

10 דק' שלמות אני מתעמקת במה שכתוב לפני ואז נטע מתרוממת (יש לה חיישנים לנוכחות אימהית פנויה).
היא קמה ומתחילה ללכת במסלול מקושת לכיוון הגוש המכורבל מתחת השמיכה ומשם ממשיכה בלי למצמץ ובלי לפקוח עין לכיווני, מדלגת מעל החוט של המחשב ומתערסל בחיקי כשהראש שלה בכיוון כזה שמשאיר לי את יד ימין להמשיך לעבוד.
"נונו!"

אחרי שהיא מקבלת את שלה אנחנו הולכות לחדר המשחקים כדי להביא איזה צעצוע שיאפשר לי עוד כמה דקות של חסד וחוזרות עם ספרון קטן על "החווה".
נטע מתישבת לידי ומתחילה להקריא לעצמה: "תפוח… אגס…" ואני עוצרת ומקשיבה. מה אני אעשה עם כל המתיקות הזאת, איך אני אעבוד עכשיו? "בואי, נלך לחדר השני ונקרא ביחד".

הספר נגמר וכבר עשינו ביקור בוקר בגינה שכלל ליטופי נבטים וקצת זריעה. אני לובשת אותה עם המנשא החדש שלנו – אימגו. הוא נח כלכך שנטע לא רוצה לרדת לי מהגב. אנחנו עובדות קצת ביחד, מעמיסות חומר יבש בשביל הקומפוסטר שלנו, פורקות ונטע עדיין לא מוכנה לרדת.

עוזבות את החצר והמריצה, מתחילות לטפס לכיוון הגנשעשועים, חוצות אותו ונכנסות למכולת.
נטע לא מורגשת על הגב (אני מתה על הסוג הזה של המנשאים).
אם לא היה לנו כרטיס במכולת הייתי יכולה להשתמש בפאוץ' על החגורה לכסף קטן.
אם נטע לא היתה חשופת שת מטבעה הייתי יכולה לשים בתיק הקטן איזה חיתול להחלפה.
אם לא היינו בוחרים להשאיר את אבא עם תהיות היינו יכולים לתקוע פלאפון בנרתיק המיועד לו על רצועת הכתף.
אבל הנה המכולת והנה השוקו שלנו, בשקית עם שפיץ. אני תוקעת אחד בפה שלי ואסנת עוזרת לנטע להתחבר לשלה (בפעם האחרונה שנתתי לנטע לאכול לי משהו על הגב זה נגמר בכביסה של כל הבגדים שלי ושלה, כולל המנשא, כולל חפיפת ראש. אבל שוקו זה לא קרמבו).

ממשיכות לטפס לחצר של קרמר. יש שם רפת.
ראשונים הם העגלים הכי צעירים. יש להם מיכל ממנו יוצאים צינורות עם פטמה בקצה.
אני מסובבת ראש אל נטע והשוקו שלה וחושבת לי שזה לא ממש שונה, גם הם וגם אנחנו שותים משהו שפעם היה חלב פרה והיום הוא לא מזהה את עצמנו, רק בהבדל קטן שנטע תבקש "נונו" כשנגיע הביתה וגם תקבל והם ישארו עם הפטמות והצינורות.

עגלים קטנים, עגלים קצת יותר גדולים, פרות.
הרפת נגמרת ובקצה שלה יש סוס וכמה מבנים מעץ, אבן וברזל, סככות ומבנים חצי שבורים, החצרות האחוריות מפעם. הנגטיב של חצרות מעוצבות עם חיפוי אבן בשחור ואדום ודקלי קוקוס שנראים כמו תמרים מבואסים. אלה יותר נעימים לי (ההם מלטפים את העין ואלה את הנשמה).

הטיול נגמר, אנחנו חוזרות הביתה ומוצאות אבא ער.
עושות תחרות מי מגיעה ראשונה אל אבא לתת לו חיבוק-בוקר.
המנצחת מתישבת על אמא שלה: "נונו!"