המסע ליפן ובחזרה

אחרי החתונה הרביעית והאחרונה של דודי, אחרי שהכל נערם, קופל וגולגל וכולם אספו את השאריות לתוך קופסאות פלסטיק כדי לחיות מהן שבוע, אמרנו להתראות.
אמרתי להן שאני הולכת, נתתי נשיקה, הן המשיכו לצחקק בכסאות שלהן בג’יפ של סבא ואני נכנסתי לבד לאוטו שלנו.

הרדיו כולו עמד לרשותי, יכולתי לשמוע כל אחד מהדיסקים שיש בתא (מפסטיבל שירי הילדים דרך הכבש ה16 ועד מחסן השטוזים) בלי שיצעקו לי “ברבאבא” או “שימי לי דיסק 2 שיר 9 , אני רוצה לשמוע “יערית”) או רדיו או שקט. המון בחירה.

איזה חופש. יוצאת לבדי אל הלילה השחור.
היה מתאים פה עכשיו איזה פסקול של walking on sunshine ותחושת רוממות רוח קופצנית אבל לא. אני מרגישה איך הלב שלי הולך ונעשה קווץ.
מרגישה כאילו יש איזה מיתר שמתוח בינו ובינן וככל שאני מתרחקת ומותחת אותו זה כואב בחיבורים.
כל החרדות צפות.
למה אני עוזבת אותן? מה אם יקרה לי משהו?
איך אני ארדם בלילה בלי איזה גוף קטן להתכרבל סביבו? בלי הריח שלהן? בלי הנשימות שלהן?

אז עייפתי את עצמי טוב טוב.
פגישה ראשונה נגמרה הרבה אחרי חצות והצלחתי להירדם בלי להניק. הפתעה.

בבוקר יצאתי לפגוש נשים מעניינות. נשים שמיצרות מנשאים.
הן שונות אחת מהשניה, לגמרי שונות. אחת דומה להולי הובי, אחת לאסנת חכים ואחת… אני בטוחה שיש לה דמות מתאימה באיזה סרט אבל זה לא מסוג הסרטים שאני רואה.
אבל יש להן הרבה מהמשותף.
לכולן ילדים בבית, כולן התחילו ליצר מנשאים אחרי שניסו את כל מה שיש בשוק ולא מצאו משהו שיספק אותן, לרובן יש ילד או ילדה בשם יהלי (או דומה) וכולן גרות במקומות הרחוקים האלה שכבישים מוזרים מחברים אותם.
הו כמה מוזרים.

כביש 38… כביש 40… לפעמים נדמה שהכבישים האלה כלכך ארוכים שהם עוברים כמה אזורי זמן.
אח”כ יש את הכבישים שיש להם שם תלת ספרתי, ואחריהם הארבע ספרתיים בהם את יכולה לנסוע קילומטרים בלי לראות נפש חיה או שלט בעברית עד שאת מאבדת את הבטחון שאת בדרך הנכונה ותוהה מה תפגשי קודם - מחסום צבאי או עז.

לא קל לצאת לעולם. באמת שיותר נעים בקונכיה. האנשים בכביש עצבניים, לא מכבדים את המרחב שלי (אני לא אוהבת שנצמדים לי לטוסיק), הרדיו מתנפל (הסורק לא עובד, כל מה שנשאר זה גלגלגלגלץ ולא להאמין איזה שדרנים מטומטמים יש להם) והכל רץ מהר מדי. גם הזמן.

החלטתי לא לעצור לאכול צהרים אלא להמשיך תוך כדי תנועה. אני יכולה לחסוך ככה 10 דק’ שלמות.
אז גם השווארמה התנפלה עלי.
לא יודעת איזה פרגית פיגולים הם שמו בפנים לפני שהם כיסו את הכל בשמיכה חונקת של כורכום ומלח. אולי החיך שלי קצת התעדן בזמן האחרון אבל נראה לי שיש שם הפרזה בכל קנה מידה. הפה שלי פשוט צעק “הלו מה זה?” וכשהוא סיים הבטן התחילה להיאנח.
אויש זאת היתה חוויה קשה!

וכשהשמש שוקעת הכל נגמר, בבגז’ נחים המנשאים החדשים שלי, במח המחוק צרורות חוויות היום (ליתר דיוק - קצוצות דק דק ומעורבבות היטב. מזל שיש גיבוי במחברת) ואני נשפכת לי מהכבישים הנידחים אל הכבישים החד ספרתיים. 1…6…
מכאן זה כבר הולך באוטומט הגוף משתחרר. אפשר להפסיק לשנן הוראות הגעה.
הרדיו מתחיל להיזכר שיש חיים אחרי גלגלצ.

נכנסת הביתה עם גוף כואב. ילדה אחת רוקדת עם אזניות בקפיצות על המזרון ואחרת משחקת עם אופניים (על השטיח!!), מראה לי “תראי! אופניים!” ומחייכת אלי חיוכים מרוצים עד שפתאום מבינה, שומטת הכל ומושיטה ידיים. מתערסלת, יונקת, מלטפת ונרדמת, כאילו כל היום חיכתה רק לזה.
גם אני.