המסע ליפן ובחזרה

זה לא בגלל שהיא אוהבת להשתין בעמידה (זה גם היה התחביב של אחותה הגדולה ופנטזיה של הרבה נשים אחרות).
וזה גם לא בגלל השיער הקצר שלה (אצלנו מקובל שיש קרחת עד גיל שנה, רק עכשיו מתחילים לה כלמיני תלתלים כאלה צרובי שמש משהו מאמם).
זה לא בגלל מבנה הגוף שלה שבכלל לא נראה כמו משהו שדומה לבלרינה (יותר כמו מתאבק).
זה לא בגלל שבמריבות עם אחותה (הגדולה ממנה בשנתיים כמעט והרבה סנטימטרים) היא בד”כ למעלה (בגובה הקול, ב”מי יושב על מי” ו”מי מושך למי בשערות”).
זה לא בגלל הברכיים שלה שכבר יש בהן שכבות על שכבות של צלקות ופצעים בדרגות הגלדה שונות.
זה לא בגלל הבגדים שלה , כי יש בהם הרבה ורוד ושמלות וכאלה. בכל זאת - ילדה שניה ואפילו אמא כבר נכנעה לסבתא אילה ולפוקס (לפני שהתחלנו להחרים אותם) שלא יודעים שיש עוד צבעים חוץ מוורוד ואדום.
זה לא בגלל שהיא תמיד מכסה את עצמה כי היא דווקא מאוד אוהבת ללכת ערומה אבל איכשהו כמה שהיא לבושה פחות - מתבלבלים יותר.
זה לא בגלל שהיא אוהבת דברים עם גלגלים, כדורים מכל הסוגים, יש לה תאווה גדולה למדרגות ומשיכה שאין לעמוד בפניה להגאים.
זה גם לא בגלל הנשקנות היתרה שלה, הבוסות שהיא אוהבת לתת בפה פתוח לכל מי שמוכן לקבל (כשקיטרתי שאור כרוכה אחרי אבאלה ולא שמה עלי אמרו לי - תעשי בן ותראי איזה מאהב קטן יהיה לך. והנה - יש לי בת, מאהבת מהאגדות, שכרוכה אחרי… האישה הזאת שמחוברת למזנון החביב עליה).

זה לא בגלל כל אלה.
זאת פשוט ההוויה שלה.
“איזה חמודי!”

היא כלכך יפה אבל יש לה נוכחות של בן.
“איזה שמלה יפה, בן כמה הוא?”

אוי איזה ילדה. היא שופעת קסם ואפשר לטבוע בגומות החן שלו. אה, סליחה, שלה.

אמרו לי לחכות שיהיה לי בן.
אמרו לי שאני עם הפייה הקסומה שלי לא יודעת מה זה.
ובכן, רונית ושאר האמהות של הנינג’ות: הבנתי.
הודות לכן אני יודעת מה מצפה לי, קפיצות נחשוניות מגג המקרר אל שולחן המטבח, כרטיסיה למיון ילדים לצרכי תפירת מצח וסנטר (בביקור ה11: ריץ’ רץ חינם), טוסטוס בגיל 14, אופנוע כבד בגיל 18, בנג’י עם או בלי חבל ברגע שאפשר.

בסדר.
אני רק מבקשת שבשביל הגיוון הילד הבא יהיה בת.