המסע ליפן ובחזרה

השמש הזאת, השמש המטעה הזאת.
פוקחת עיניים ורואה באלכסון כמה גוונים של תכלת. בהיר.
תכלת?

<הפסקה של שעה> קופצת מהמיטה, יוצאת לחפש את אבאלה ובמטבח פותחת את כל התריסים שישטוף אותי האור הזה. האור שוטף יחד עם קור נוראי. א-לו-אים!
איפה אבאלה? האוטו פה, המחשב פנוי, הדלת לא נעולה ואפאחד לא עונה לי בחוץ הקפוא. יובבבבבבבבבבל!
הנה יובל, נכנס בדלת מחוייך וערני, צרור עיתונים ביד וכובע על הראש. מסתבר ששעה אחרי שהלכתי לישון הוא הוזעק לעלות לעיר הנצורה צפת ולסייע עם ג’יפ לעבודת הקודש של חלוקת העיתונים היומיים שכן הידיעות על הפוני של נינט והכרס של שרון (אופס, סליחה, מי ראש הממשלה עכשיו?) חיוניות מאוד לפתיחת הבוקר של תושבי ההר כמו קורנפלקס עם חלב.

שלוש שעות אחר כך, עם הקפיץ העליז והיפהפיה הנרדמת שעוד סוחבת את הסימנים של הפוך על הלחי אנחנו מגיעות לאפיקים. אפפעם לא הייתי שם (בחודשים האחרונים יש לי המון פעמים ראשונות כאלה).
יש שם חנות יד שניה לילדים של נורית הנחמדה. אנחנו מדברות על שיתוף פעולה ואז אני מסתכלת מסביב ורואה שיש שם בדיוק מה שאני צריכה.
הפעם האחרונה שקניתי לאור בגדים היתה בערך לפני שנה וחצי, הייתי צריכה לעשות מרדף בכל החנות כדי להגיד לה להתפשט ואח”כ עוד אחד בשביל למדוד לה מכנסיים. אמרתי - לא עוד.
אבל זה היה אז והיום יש לי ילדה בת רבע לארבע שבגדים זה תחביב אצלה. הראיתי לה מעילים, נתתי לה למדוד, היא בחרה את הגודל והצבע ויצאה עם מעיל סגול בוהק עם כובע של גמדים. יצא מאמם.
מצאנו שם גם תיבה גדולה שהיתה, אני חושבת, ארגז של תחמושת, והיום היא צבועה בתכלת עם ידית מאבן ויש בתוכה המון המון המון קוביות. הכי כיתתו חרבותם לאתים שיש

כבדות ומאושרות הלכנו לחומוס. כל הדרך הבנות: “חומוס! חומוס!”
נכנסות בדלת הירוקה והבנות מתישבות: “חומווווס”.
נראה לי שניקח חומוס.

בפנים אנחנו מוצאות שתי נשים חייכניות, לילך והגר ואם לא התבלבלתי ביניהן אז הגר היא אישה שעושה כבוד לטבע והוא עושה לה כבוד בחזרה. אישה עם אפור יפהפה בשיער. תענוג להסתכל.
כל המקום נעים ונחמד ואת רואה שיש מאחוריו אנשים (נשים, עוד יותר טוב) ולא אנשי עסקים ורק מקווה שהעסק עובד טוב ומרוויח כדי שהנעימות הזאת תישאר בסביבה כמה שיותר זמן.
יש שם כמה שולחנות בכל מיני גדלים ואנחנו, כיאה לבלגניסטיות חסרות תקנה (ומתוך ידיעה ברורה שאם יחסר מקום יהיה נח ונעים אם יצטרפו אלינו) בחרנו בשולחן הכי גדול, זה שיש לו שני ספסלים עצומים.

לילך ניגשת ראשונה: “הלכתן לראות שלג?”
אני מנסה להבין מאיפה בא לה הרעיון. בטוח שאין לנו פתיתים בשיער וחוץ מהמעיל החדש של אור - אנחנו לא לבושות כאילו הגענו ממקום קר (יותר מאוחר אני אחטוף נזיפות מאמא שלי שאני חסרת אחריות וככה לא מלבישים ילדות בקור הזה): “לא. באנו מהחנות יד שניה”.
אור ונטע (דופקות על השולחן): “חומוס!”

אני מסתכלת על התפריט:
חומוס עם חציל קלוי וטחינה
או
עם עדשים ובצל מטוגן
או
עם גרגרי חומוס
או
עם פול ירוק.
פול ירוק? זה אפפעם לא היה לנו על חומוס.

החומוס-פול מגיע עם ירקות טריים ועם חמוצים. איזה כיף. איזה חומוס טעים (לאנשים עם חיך משוייף הוא יכול להרגיש קצת חסר תיבול. אני מודה שתוספת שום-לימון היתה יכולה להרים אותו עוד אבל באמת, חומוס גבוה). קראתי לא מזמן שהן מנביטות את החומוס לפני הבישול. רואים על החומוס הזה שעושים אותו באהבה.

לפני החומוס מגיעה הגר: “הייתן בשלג?”
עכשיו אני כבר ממש לא מבינה. אני נראית כמו תיירת? יש לי צורה של תלאביבית? הרי גם כשהייתי בצבא, על מדים, תמיד שאלו אותי מאיזה קיבוץ אני. לא יכול להיות שמישהו טועה בי וחושב שאני תיירת שלג! חייבת לברר: “למה אתן חושבות שהיינו בשלג?”
“כי אתן לא בבית ילדים”
אה. נפתרה התעלומה. אחת בצהרים ושתי ילדות לא מאחורי גדר. הרי לכן תופעה חריגה (אבל איזה צחוקים עם הקיבוצניקים האלה. “בית ילדים”. עולם צר בגנייבה).

מה עוד בתפריט? מרק ו… זהו בעצם. יש גם ריבועי תמרים או שומשומיות לקינוח (5 ש’ המנה. תשקיעו בעצמכם).
כל המנות עולות 20 ש’ שזה אחלה מחיר לארוחת חומוס. גם התה בסוף הוא חלק מהדיל (”תה צמחים” מבקשת אור בחיוך של ליידי אנגליה בחמש אחר הצהרים ונטע מבקשת לקבל רק את הסוכר).
בדיוק לא היה אבל לרב יש פיתות ולחם מקמח מלא ליד הלבנות. מבורך.

זה מאוד משמח לדעת שיש חומוס טוב באזור שלנו, ומנחם איכשהו לדעת שאני לא היחידה שרצה כבר כמה חודשים עם עסק בלי כרטיסי ביקור.
ביקשתי מהן וקיבלתי דף צבעוני עצום מידות שאין עליו מספר טלפון (ובינתיים גם הצלחתי לאבד אותו. מגנט, תנו לי מגנט). רגע, התפרסמה עליהן כתבה. הנה.
הממ… גם שם אין טלפון.
לא נורא. פשוט תגיעו.