המסע ליפן ובחזרה

מחדר הכלולות שלהם בצימר של אמא, עם כל הצ’ופרים שהכנו להם שם (שוקולדים בקופסא שמביאה מזל טוב ופסטו עתיר שום - היש אוכל יותר זוגי משום?), בקול מנומנם ומפוהק של מישהי שנרדמה באמבטית קצף (או סתם מותשת מתליית עשרות סוכריות ופיות על עצים גבוהים) היא שאלה אותי: “וזרים לבנות, הכנת?”.

זרים לבנות. זרים לבנות.
ידעתי ששכחתי משהו.
אויש.

אחרי שהכנתי את כל התוספות לפוקאצ’ות,
ואת הבצק,
וגלגלתי את כל הטראפלס (את מה שנשאר מהם. פשוט לא להאמין שפעם היה קילו ורבע מההם עם הפרלינה) בקקאו (פרט לטראפלס תה ירוק שגלגלתי באבקת תה ירוק, מה שהעניק להם מראה חייזרי וטעם ברור של דשא),
והרהרתי ארוכות בפתקים הקטנים שאכין כדי להבדיל טראפל מריר-תפוז מטראפל חלב-פרלינה (מה? נשאר מהם? איפה איפה?). ממש העמקתי (האם לחתוך את הדף לאורך או לרוחב, לקפל ל2 או 3, להשתמש בדף צהוב או כחול, סוגיות ממש חשובות),
אחרי כל אלה, כשסביבי שלוליות דביקות של “מממממ אני אוהבת מרק של פלפלים צהובים! אופס נפל לי!” וגם “קרטיב קרטיב קרטיב!!!! … אויויוי….” ולפני תיקון של שמלת שושבינה אחת, פתאום היא מתקשרת ושואלת.

מה נראה לך?
שיש זר?
הרי את שמלת החופה של אור עוד אפילו לא מדדתי לה, שלא לדבר על נעליים (כי אין. אין לי מושג מה אני נועלת להן מחר. מה רע בשושבינה יחפה?) וחזיה בשבילי שעוד אין ונשאר רק לייחל לאיזו פיית חזיות שתבוא בלילה ותשים לי אחת טובה תחת הכרית.
אין זר.

הירקות הקצוצים מסודרים בקופסאות שלהם, ירוק, צהוב, כתום, אדום, לבן-שקוף. לידם דלי של בצק שצריך לקום וליפול 3 פעמים עד האפטר-פארטי מחר (בצק הוא לא פראייר, הוא לא קם בלילה). אפשר להמשיך הלאה.

הולכת למקלחת לעשות רגליים יצוגיות.
כשאני מסלקת את כל הקוצים (אור בטח היתה אומרת שהרגליים שלי הן כמו מלפפון) אני מגלה מתחת את המזכרות מהפארק.
יתושות רעבות, פרעושים משועממים, דרדג’וליקים מתוסכלים, חרקי צפון הכנרת עשו חינגה בחצי הראשון של השבוע.

מעולה!
רגלים לבנות עם נקודות אדומות הולך נהדר עם שמלה אדומה עם נקודות לבנות. מי אמר שיש לי חוש אסטטי לוקה בחסר? (אני! אני!).
אבל מה אני דואגת, מי יסתכל על הרגליים שלי, כולם ינעצו עיניים באחות הפדחנית של הכלה שהחזיה שלה מציצה מתחת לשמלה.