המסע ליפן ובחזרה

בצומת רעננה ראיתי ברסלב אחד עומד בצומת (לא מבינה גדולה בסיווגי דוסים אבל יש כלל שעובד תמיד - אם הוא עומד בצומת ומחלק קונטרסים - הוא ברסלב).
בד”כ אני מתעלמת כי אין לי עניין אבל הפעם פתחתי.
- שלום. מה זה?
- יש פה את התיקון הכללי, זה בחינם ויש פה דיסק, אם את רוצה לתת כמה שקלים תרומה…
- מה יש בדיסק? מוזיקה?
- לא, זה שיעור, עם קצת מוזיקה ברקע
- ומה זה “התיקון הכללי”?
- פרקי תהילים. זה טוב מאוד, זה חזק מאוד.
- לוקחת. מה אני עושה עם זה?
- את קוראת את זה
- אה…

ירוק ברמזור, אני ממשיכה הלאה, נסערת, חנוקה, לא מבינה מה קורה פה.
על המושב לידי יש את “התיקון הכללי”. מה לו ולי?

זה לןלן. הוא עם הפנים צפונה. ויש את כל הדאגות האלה שמסתובבות לי בגוף (עכשיו אני מבינה בשביל מה יש לאנשים עצם זנב. בשביל הדאגות) כמו החוטים הכחולים הזוהרים האלה של המתח החשמלי. בזזז קו לכתף. פססס קו ללב. ושששש קו למצח.
הכל בפנים. ואנה אני באה?

טקסט חיצוני זה נחמד.
אני הרי מאמינה בכוחן של מילים. הוא אמר שזה חזק.
(זה כמו אקמול כזה לרוח?)
אם הרבה אנשים קוראים את אותו הטקסט יש בזה עוצמה, לא?

כמה שעות אחר כך אני עם אושר וקסם בפארק רעננה. יש הפנינג של לה לצ’ה.

מתקנים!!! אני רוצה למתקנים!!!

רגע, קודם נחזור על נוהל הליכה לאיבוד (אני עושה תזכורת לזאת שעוד לפני שידעה ללכת, בדיוק בגיל של חרדת הנטישה וכל זה, במקדש אלף העמודים בספרד תפסה כיוון וזחלה לה בלי להסתכל אחורה עד שעצר אותה קיר). אם את לא מוצאת את אמא את עומדת בשביל, במקום שרואים אותך ומחכה. אם אני קוראת לך את עונה. אם את רואה שאני לא מגיעה את מוצאת איזו אמא (את יודעת איך נראית אמא? כמו אמא. אישה עם ילדים, נו) ואומרת לה שאת מחפשת את אמא שלך. הנה הטלפון שלי כתוב פה על פתק, שימי בכיס. תני לה את המספר שתתקשר אלי. בסדר? יאללה, בואו למתקנים.

עוברות יחד את כל המתקנים הגדולים מהעץ. אלה שצריך לטפס בהם, לעלות ולרדת במדרגות תלולות, לעבור גשרים מתנדנדים. אושר הולכת קדימה, בלי להסתכל מי מאחוריה אם בכלל. קסם מנסה להדביק את הקצב ומושיטה ידיים בכל פעם כשהמדרגות תלולות מדי (הן תמיד תלולות מדי).
את גשר השרשאות עברתי כשאני מאזנת ילדה על כל יד.
את המגלשות שיכולות להכיל את הטוסיק שלי במלואו עברתי פעמיים לפחות (בכל פעם עם ילדה אחרת על הברכיים).
ולקינוח - עברנו את כל המתקנים המסתובבים והקופצים. עם זאת וגם עם זאת.

- טוב, אני התעייפתי. אני רוצה פיפי ומים. בואו נעשה הפסקה.
- לי יש עוד הרבה כח. אני רוצה להישאר פה
- (בטח שיש לך הרבה כח. את עשית כל מתקן רק פעם אחת. ואת.. את בכלל לא הלכת על הרגליים שלך…) עכשיו הפסקה.

פתאום עובר מישהו שאני מכירה. אנחנו מחליפים כמה משפטים ואז אני מגלה שאין אור. מעיפה מבט בשבילים, מסתובבת בין המתקנים, קוראת לה בשם. אין.
אחרי כמה סיבובים אני מוצאת אותה על מתקן קפיץ, מתנדנדת, מזמזמת. שקועה.

- אור, אני קראתי לך
- מה? לא שמעת אותי?
- את ענית לי?
- לא. אני שרתי (וממשיכה להמהם).

אני בודקת שהפתק עדיין בכיס. זה הולך להיות שימושי היום….

חצי שעה אח”כ, דף חדש. אור בוחרת לה כיוון והולכת.
אני מתבוננת בה מתרחקת עד שהופכת לכתם כהה על רקע השיחים (תזכורת לפעם הבאה: להלביש בבגדים בצבעים זרחניים. אולי גם לקשור בלון הליום לאוזן). במקום ילדה יש 4 קוים לבנים (ברוך שעשה לי ילדה ווזווזית) מטושטשים.
פתאום 4 הקוים מתחברים ומתנמכים. הילדה שלי בוכה תחת השיחים.
אני הולכת לחלץ אותה, שוב.
מסתבר שהילדה שלי יודעת להנהן במקומות המתאימים אבל אם אני רוצה שלא יטרוף אותה זאב אני חייבת להקצות לה בלעדית איזו עין.

איזה מזל שיש לי רק שתי ילדות.

המשך היום נראה די דומה.
אחת הולכת לה, מדי פעם מתעצבת שאמא לא לידה (אמא בדיוק מאחוריך. נראה לך שאני משחררת כלכך מהר?) ומחברת את הקוים. השניה מושכת את היד של אמא לשם. לא, לשם. בעצם לשם, על הידיים וגם נונו.
מסביבנו ילדים רגועים שממש אפשר לראות להם את תוי הפנים מרוב שהם זזים לאט.
רק אני חיה בסרט שנתקע על FF?

פתאום STOP.
יובל מתקשר לספר שלןלן כבר מתאפר. הוא עולה.
כל הקוים הכחולים מתחילים להשתולל. דופק, זיעה, כל מה שכתוב בספר.
הבנות קולטות שיצאתי מהמשחק ומתחילות להשתעשע יחד באיזה צינור ברזל שהפך בן רגע למתקן רב תכליתי.

אני אוספת את עצמי ומבינה שכל התסריטים הנוראיים שרצים לי בראש הם מזיקים.
מזיקים לא רק לי אלא גם ללןלן.
כי מחשבה יכולה ליצור מציאות. ואיזו מציאות אני יוצרת?
מתחילה לדמיין את לןלן מוגן. שמור.
ממשיכה ומדמיינת אותו יורד מהאוטובוס שמחזיר אותו, מאובק, מותש, רזה ומחויך.
קופצת עוד כמה שבועות קדימה ומדמיינת אותו עם גיטרה, שר בחתונה של דודי.

ומאז, בכל פעם שאני מרגישה את הלב מתחיל לקפוץ אני לוקחת לי שפריץ של מי-מעוז (שזה כמו רסקיו-רמדי, רק בישראלית) ומחזירה את לןלן המנגן למחשבות שלי.
וכל שיר נחמד שיש ברדיו אני מודדת על לןלן. אולי ישיר אותו בחתונה?

זוכרים את התמונה מהתחלת הפוסט?
זה לןלן, לפני שלוש שנים בערך, שר סרנדה לאהובתו.
הנה העזרה שלכם: חזרו לתמונה, קחו אותה איתכם בראש ודמיינו אותו מנגן בחתונה של דודי.

יש?

תודה.

(הנה עוד משהו שיעזור לכם לדמיין: )