אתר המנשאים הישראלי
מתים על שמן זית. שותים אותו בקש. מציפים בו כל מה שאפשר.
לפני שנסענו צרכנו בערך ליטר בשבוע, בשלוקים גדולים. אח”כ חזרנו והתחלנו לאכול פחות לחם וכשאין עם מה לסחוב את השמן - אוכלים ממנו פחות (אותו דבר עם החמאה. פעם היו מתחילות להבהב נורות אדומות במקרר כשמפלס החמאה ירד מתחת ל600 גר’, היום יש ממש ימים שלמים שאין חמאה בבית!).
אבל אז היה המסיק ההוא של יובל עם יעל ופתאום נהיה לנו שמן טרי בבית שהוא לגמרי שלנו ויובל עבר מנסיונות ביוגורט לנסיונות בלבנה והופ כאילו כלום חזרנו להרגלים ישנים ונהיה לנו פאסט פוד בבית. פיתות-לבנה-שמן זית- לבנה-שמן זית-שים עוד פיתה בטוסטר. אפילו קניתי פיתות (לבנות) במכולת כי אני לא עומדת בקצב הצריכה המטורף.
אז אמרנו - טוב, פחות מ15 ליטר יש לנו. צריך עוד.
ביקשנו מאבא והוא אירגן לנו כרם לא מטופל של המשפחה פה ביבנאל למסוק בו.
כרם לא מטופל זה אומר שלא השקו אותו (הזיתים קטנים), לא גזמו אותו (יש המון חזירים וסתם ענפים מיותרים) והוא שופע עשביה. פתחנו יומנים וקבענו רביעי-חמישי.
לעבוד ביחד, עם הילדות, זה לא עניין פשוט.
קיווינו שנצליח לעשות את זה ביפן אבל מהר מאוד גילינו ש”אחד עם הילדות ואחד עובד” זה הפתרון הכי טוב כי מציפייה ששנינו ניתן תפוקה מקבלים בעיקר תסכול.
הכי קרוב לזה הגענו אצל יוקי סן, כשנטע היתה נרדמת לנו בשדה. היינו שמים אותה באיזו שוחה שחפרנו לטובת הקסאווה ועובדים שנינו ביחד בזמן שאור היתה, כרגיל, עסוקה בענייניה. אבל בשאר הזמן - למרות שהיינו כולנו יחד, תמיד מישהו היה צריך להשגיח שהבנות לא יקפצו לתוך איזו שלולית מי-חרא או יתלהבו מדי מהפרות.
גם הפעם היתה לי איזו תמונה בראש, מין ציור כזה של רנואר עם הרבה ירוק ובעיקר הרבה שלווה. גם הפעם קיוויתי שהבנות יהיו מספיק עסוקות כדי שגם אני אוכל להיות עסוקה במשהו אחר, לא בהן.
ונעבור למציאות.
נטע עוברת משהו. דגנית ומיכל אמרו לי - בטח, היא מרגישה שהולכים לתפוס לה את המקום. אני מקווה שהבת שלי היא פחות אורי גלר ויותר מוציאה שיניים. לשיניים לא לוקח 7 חודשים לצאת.
בכל מקרה היא דביקה ונוזלת ונצמדת ומעט מאוד משחררת. היבבות שלה יכולות להוציא אותי מדעתי ולפעמים אנחנו ממש נלחמות על החולצה שלי.
יום רביעי עמד בסימן נטע.
יובל התרוצץ, גזם, חבט, סרק, מיין, ניקה, אסף.
אני התמודדתי עם נטע.
אבל אמרנו - בסדר. אז רק אחד עובד, אבל עדיף שכולנו פה יחד ויובל לא צריך לעבוד לבד ואנחנו מחכות לו בבית. סבבה.
הלכנו לטייל, הבנות ואני. התחלנו להיות קצת רעבות וזיתים טריים זה לא שוס קולינרי. הסתכלנו מסביב וראינו שפע של כרמי זיתים ומטע אחד של שקדים. החלטנו להיות לקטות ולחפש שקדים שנשארו מהעונה האחרונה. בשמחה מצאנו כמה, כולם היו ריקים והאחד שכן היה בו שקד היה ממש מגעיל. אז החלטנו ללקט במקום קצת יותר בטוח ונסענו לבית של סבא וסבתא.
מהמדבר לגן עדן.
קלמנטינות מנדרינות תפוזים אשכוליות פומליות תמרים פקאנים. מילאנו דלי באוצרות.
צריך לדעת איפה ללקט 
את שארית היום העברנו באכילת הדרים תחת עצי הזית עד שהשפתיים בערו לנו ובקילוף פקאנים עד שאמא צעקה די. בין לבין עשיתי מה שמצפים מאשה לעשות במסיק וניקיתי את ערימות הזיתים מהענפים והעלים. עבודה בישיבה, נחמד.
גמרנו את היום עם שק ומשהו, עם תשישות נוראית ועם רעב מטורף.
ויהי ערב. יום אחד.
ליום השני כולנו הגענו מוכנים יותר, יובל יצא מוקדם יותר, אנחנו הצטרפנו מאוחר יותר וכבר היתה שיטה - גיזום, סידור הניילונים מתחת, חבטות וסירוקים - וכל הזמן הזה “האישה” יושבת לה על הערימה מהעץ הקודם ומנקה. ואז עושים שיפט.
-זוכרת שדיברנו על עושר?
-לא
-אמרת שכשיש לך בבית ארגז מלא בירקות אורגניים את מרגישה עשירה
-וואלה
-תסתכלי על זה. תראי איזה עשירים אנחנו
לרגלינו אגם של המוני זיתים שחורים קטנים שמשפריצים עסיס סגול על כל הבגדים. מליאנים אנחנו. באמת.
הבנות קצת יותר משחררות, קצת משחקות לבד, קצת עוזרות עם ניקוי העלים, קצת דורכות זיתים מרב כוונות טובות. אף מילה על נונו.
מדי פעם: “אמא! עכשיו הפסקת פירות!” ואז שולפים את הדלי מאתמול ואוכלים קלמנטינות ותפוזים (למדנו לקלף כמו שצריך בשביל שכל הבוסר לא יבעיר לנו את הפנים). תמרים בשירות עצמי, פקאנים בשירות מלא (חבר מועדון היה חוסך 48 אגורות וצובר נקודות).
-אמא! אגוז! (ודוחפת לי אגוז על קליפתו, רטוב אחרי שבילה בפה של מישהי, לידיים)
-אני מקלפת. כבר יש לי, תניחי את זה ולא בפה בבקשה. זה מסוכן.
-אמאאאא. תקלפי לי פקאן.
-מה נראה לך שאני עושה?
-את זה בשבילי!
-זה בשביל שתיכן
אור:“בשבילי המון המון ובשביל נטע קצת קצת”
נטע:“נטע המון המון, אור קצת קצת”
אמא:“נטע המון המון ואור המון המון. איך זה?”
אור ונטע:“כן! כן!”
לועסת, מוציאה מהפה את הלעוס, מחלקת לשתיים ודוחפת לפיות הפעורים. מעניין אם גם ציפור, כשהיא מביאה תולעים קטנות לגוזלים שלהן, משאירה איזה זנב תולעת בפה שלה. מעשר כזה.
3 עצים הספקנו ביום השני. השלמנו 4 שקים מלאים ביומיים האלה.
מתישהו השמש נעלמה מאחורי ההר, נעשה קר, נעשה חשוך ונטע נשכבה בזרועותי ונרדמה בעוד אני ממשיכה להעיף עלים וענפים.
מאמם. פסטורלי. כואב בגב.
מתוקה ונוזלת, נראית כמו גור כלבים אחרי אמבטיה (שרץ מיד להתפלש בחול). אני בטוחה שהחולצה הזאת היתה פעם סגולה.
אור בכלל נראית כמו ילדת פח זבל עם כל החולצות האלה שערמה על עצמה כשהתחיל להיות קר. ילדת פח זבל עם כנפיים (פיית אשפתות).
אוספים את כל הכלים והשקים והילדים וחוזרים הביתה.
ברגע שמגיעים הביתה הקפסולה של העייפות נשברת ואני לא יכולה לזוז. ואם אני ככה, מה עם זה שמתרוצץ משמונה בבוקר ועושה את כל הסחיבות?
אבל ככה זה. כשאתה אלוף אתה אלוף. הוא מוצא בית בד אי שם שיקבל אותו עוד היום, מכניס את המהממת לאוטו וחוזר כמה שעות אח”כ עם, תחזיקו טוב, 37 ליטר שמן. שמן שאנחנו מכירים עוד מהימים שהוא היה זית על העץ. שלנו לגמרי.
בילינו יומיים בכרם, שיחקנו אותה פלאחים, הילדות פיזזו סביבנו ועלינו, אור ראתה איך הזיתים שהיא דרכה עליהם, אההה, אספה וניקתה, מרוסקים ונסחטים ונפרדים לשמן. עכשיו היא יכולה לטבול פיתה בשמן שלה.
לא יודעת למי זה כיף יותר, לה או לי.
“קלמנטינות מנדרינות”- מה ההבדל? תמיד חשבתי שזה אותו דבר… ואו, סחתיין על השמן והמסיק, את מליאנית! איך בעצם הולך העניין עם בית הבד, הבנתי שהם לוקחים חלק מהשמן תמורת התהליך, נכון? מארבעה שקים יצאו 37 ליטר, זה ממש מדהים!
לוטם, תשאלי את שירה מה ההבדל, היא יודעת טוב (אני רק יודעת להבדיל בריח ובטעם).
הדיל עם בית הבד הוא שאת משלמת לפי ליטר (אנחנו שילמנו 2 ש’ לליטר) או לפי קילו זיתים (למשל בבית הבד הבד בארבל שם הכל נעשה בשיטות מסורתיות קדומות, אין חימום והכל קורה לאט. זה בית בד מגניב אבל זאת האפשרות היקרה). יש גם מקומות שלוקחים חלק מהשמן אבל לא נתקלנו בהם אז אולי זאת רק שמועה.