אני הולכת לי על השביל ליד הבית, משמאלי כלניות ונוריות קמלות, מימיני נוריות וכלניות נאבקות בחמסינים והנה בקצה השביל חתול משחק עם עצמו בין כלנית לארטישוק.
חתול? מה אתה עושה פה חתול?
אין חתול.
אני עוברת את השיח ומסתכלת עליו טוב טוב. הרוח קלה והשיח מתנועע כאילו מישהו מנער אותו. מי מנער אותך?
אוקי… יש פה כמה תלוליות… כפיר ביקש שנהרוג את החפרפרת לפני שהיא תאכל לו את כל הבצל… חפרפרת!!
כמה דקות מאוחר יותר, אחרי שהייתי בטוחה שהיא כבר הלכה משם ולא תקפוץ עלי ותשסף את צווארי שלחתי יד זהירה אל הכלניות. משכתי בקצה העלה וכל הצרור הגיע אלי עם פקעת מכורסמת.
וואו.
כן, זה ברברי, לא הומני, הבצלים כבר נקטפו אבל עדיין, לקחנו צינור ונתנו למים לעשות את העבודה המלוכלכת.
שבועיים וחצי זה נצח. כבר שכחנו כאילו את הרוגע והשלג והנאשי. אבל יש הבזקים.
יש רגעים שיפן קופצת מהמחבוא השקט שלה (תחת ערימה של לחם וחוסר סבלנות) בפנים מחייכות.
הבוקר אכלנו (סוף סוף) אורז דביק ומרק מיסו (עשיתי קניות ב”מזרח-מערב” בשבוע שעבר. אצות סוג ד’ שמתהדרות בתואר “זהב”, מיסו שעל העטיפה שלו כתוב שצריך לבשל אותו 10 דק’ אבל אני לא עושה שטויות כאלה והמון המון דיבורים חסרי טעם שדיבר המוכר החמודה. לא החוויה המענגת שציפיתי לה. אבל יאללה, האצות לקומפוסט, המיסו לאהובי והאורז לשיער של נטע, לחולצה של נטע ולכל הרצפה במטבח).
פתאום חזר אלי הטעם המצויין הזה של המיסו. נשיקה רכה לחיך על הבוקר.
שלום לך, התגעגעתי.
ולא רק אליך.
שלל נשים יפניות (והרי נשים יפניות זה העניין) השארתי מאחורי.
אני מגלגלת את הזכרונות בראש. מה נשאר, מה ישאר, מה לא יעזוב אותי לעולם.
השתיים שלא דיברו אנגלית יהפכו לאד די מהר. היטומי השאקלית עם העוצמה השקטה ואמא-אדמס שאלוהים ירחם על הילדים שלה.
מיומי-סן תישאר חצי תעלומה כי למרות שהיתה לה היכולת - רק בדרך לאוטובוס חזרה היא חשפה קצת. קצה הקרחון. חבל. מיומי עם המדרך האקולוגי מעורר ההערצה והבית מעורר הרצון להביא משאית ולפנות קצת מקום.
מיזוהו תישאר אלילה. תמיד תעמוד לי מול העיניים תמונת אישה גבוהה עם בטן אבטיח מרימה רגל כבדרך אגב לתנוחת עץ ושוכחת לרדת ממנו. והחיוך שלה ששום דבר (אבל ממש שום דבר) לא יכול למחוק אותו.
מיזוהו. הפיה מטוקונושימה.
היתה גם יוקי-סן שהיינו יושבים איתה לשיחות עומק אל תוך הלילה ומדברים על ריפוי אדמה וקומפסט וכאלה. וגם על אמריקה ואמריקאים (היא שהתה שם שנה, אני רק שלושה שבועות אבל כנראה שכמו שלוקח פחות מיום להתאהב ביפן, לא צריך תקופת חיים שלמה בשביל לפתח אלרגיה לתת התרבות האמריקאית). וגם על מיזוהו (במטבחה של יוקי סן הקמנו את מועדון מעריצי מיזוהו).
ויש את טרומי-סן שהיא לא פיה. היא אנושית לגמרי.
3 שעות אחרי שנפגשנו לראשונה כבר ישבנו זו לצד זו בבריכה עם הבועות באונסן “יפה נוף” והיא לימדה אותי איך אומרים “טוב לי” (kimochii).
אח”כ היא הפכה להיות החברה-הכי-טובה שמעולם לא היתה לי בתיכון (הגיל הזה שבנות נראו לי כמו יצורים מפחידים ולא מובנים) והיה קימוצ’יאי מאוד וכשעזבתי אותה בדמעות עזבתי אחות.
שלשום באוטו יובל שם פתאום את הדיסק של השירים מאוקינאווה, שירי אהבה ומלחמה, שירים ששמעתי באפרסקים ואח”כ בבית שלהם שוב ושוב ושוב.
שבועיים וחצי לא יצא לי לשמוע אותו ופתאום שלאק, הצפה.
הזמרת שרה nada sousou ואני נשטפתי בזכרונות וגעגועים ואיך לא, דמעות.
הנה אנחנו, יום לפני שעזבנו שם, חוגגים עם הודוק קוריאני.

נכוון שרואים עלינו שהופרדנו בלידתנו?

אתר המנשאים הישראלי

הי עוגיה, אני קרועה מסקרנות לדעת איך נשמע השיר מאוקינאווה שהבאת כאן. הגעגועים ליפן כואבים בכתפיים. התאקלמות טובה, ענת
הנה קישורים מעודכנים (נראה כמה זמן ישארו שלמים): זה השיר ביוטיוב http://www.youtube.com/watch?v=QZKg0opbhqI
והנה המילים והתרגום לאנגלית: http://encyclopedia.wordpress.com/2006/03/04/nada-sousou-natsukawa-rimi/
אפשר לתרגם את זה ל”ים של דמעות”
זה ככה עם כולם, נכון? כל מי שהיה ביפן משאיר שם חתיכה מהלב ומדמם קצת בכל פעם שנוגעים לו בצלקת.
הייתי בפריז וגם ברומא, הייתי בהרבה מקומות. ראיתי נופים ממש יפים, אכלתי אוכל טעים טעים.
כשהמקומות האלה מזכירים את עצמם אני אומרת, וואלה, נחמד היה. אבל רק יפן גורמת לי להיאנח ולא נראה לי שזה יעבור.
(את השיר תקבלי באימייל מתישהו בקרוב).