המסע ליפן ובחזרה

כרגיל היה טלפון בשעה שחיזבאללה אוהבים לשגר אבל הפעם היה לו קול לחוץ. “רדו למקלט. קצת מגעיל שם אבל תתגברו”.

מקלט?
מה קרה ל”עדיף שתישארו בבית ולא תהיו במקרה בדיוק בדרך למקלט כשיפול משהו באזור”?
ילדה אחת ערה מזמן, השניה בדיוק התעוררה בחיוך. שתיהן מאוד ערומות.
אני לובשת מנשא גב, מעמיסה את המנומנמת, לוקחת את הקפצון על הידיים, אוספת שני זוגות תחתונים, שני זוגות סנדלים, פלאפון ובקבוק מים. אויש, עוד יד אחת היתה ממש עוזרת לי.
מוצאת דלי וזורקת הכל פנימה.
ילדה מלפנים, ילדה מאחור ודלי ביד. כולנו חוצות את הכביש למקלט שהדלת שלו פתוחה תמיד, כנראה.
אני נכנסת ונעצרת בכניסה.
חדר בגודל שניים וחצי על שניים וחצי בערך, עם מזרון, כורסא, ספה ושולחן, ועל השולחן מיטב כלי העישון במצב משומש מאוד.

זאת לא הג’יפה שעוצרת אותי וגם לא הריח (עד שיעל נכנסה ואיבחנה סירחון בכלל לא שמתי לב שהוא שם). המקום הזה פשוט נראה לי כמו גן עדן של נחשים.
“את לא באמת מעדיפה שתיפול לך קטיושה על הראש מאשר שתיתקלי בנחש” יעל אומרת לי בזמן שאני מלבישה את הבנות בלי להזיז את האויר סביבי.

עדיין עומדת בכניסה ומודה לאלוהים שיש להם הרבה ביטולים בגלל המלחמה ולכן יעל ואילן היום פה בבית ואני לא לבד במקלט.
אני כן מעדיפה שיפול לי טיל על הראש.
“מה הסיפור. קצת נפנה פה, נטאטא, ויהיה אפשר לשבת כמו בניאדם. מחר נסדר פה” ומתחילה להזיז מזרונים.
“לאאאאא! משוגעת!!!! כל הנחשים יצאו! תעשי את זה כשאני לא פה”.

בינתיים אור מתרככת ומתחילה לקפוץ על המזרון בזמן שנטע על סף היסטריה מתחננת שנצא. מתחננת בדמעות.

פתאום מגיע צ’ינו, נטע שוכחת שרצתה לצאת, כל השלושה מתחילים להתרוצץ בפארק השעשועים וכשאור מבקשת לעשות פיפי (”במקרה יש לי פה דלי”) אנחנו נזכרים להסתכל בשעון, לגלות שעברה רבע שעה ומטפסים החוצה.

כל השירה, 3 מבוגרים, 2 ילדות וכלב חוצה את הכביש. פתאום נטע מסתובבת, מושכת לי את היד ומתחילה ללכת לכיוון המקלט. “לשם!!”