המסע ליפן ובחזרה

התנפלתי על האריזה בהתלהבות < נניח>. עוד לא לא הגעתי לאריזות הרגילות, אלה שפשוט מעבירים בהן תכולת ארון לתוך קרטון (בעצם כן ארזתי קרטון אחד כזה היום אבל זה ממש לא עניין. זה cut and paste פשוט). אני עכשיו בעבודה הקשה שלפני.

יש בחדרון המכונה “חדר ארונות” (כשאנחנו רוצים לעשות רושם. בשיחות פנימיות קוראים לו “חדר בלגן”) קרטון גדול פתוח שנמצא שם עוד מהימים שפרקנו קרטונים (ימים שהתחילו לפני שנתיים כשהגענו לכאן וטרם הסתיימו. בסודי סודות אני אגלה שיש לי פה במחסן קרטון סגור עוד מהבית ביפו - שני בתים אחורה מהיום).
ובקרטון - כל טוב.
לא יודעת מה היה בו במקור אבל עם השנים הוא הפך למעיין כולבויניק של חדר בלגן.

מה לא מצאתי בו.
זה היה קצת כמו לנבור בסל אוצרות של ילדים.
לנבור ולזרוק.
לנבור ולשים בקום.
לנבור ולתהות למה לעזזל החזקתי בחפץ הזה שנתיים.

הכי מוזר: כדורגל מפונצ’ר, לא שלנו בכלל.
הכי משמח: שקית עצומה של עטים טובים וכולם כותבים! (בדיוק כשחשבתי לאבטח את העט התקין האחרון שנשאר בבית)
הכי חסר: טושים עבים. לסימון קרטונים (יוצא ממש עלוב עם טוש זוהר)

לא קשור לאריזה: ראינו היום סרט. בחרתי אותו בגלל המיקום ובגלל שהוא “סרט זר” (איכשהו זה בד”כ שם נרדף ל”סרט טוב” או לכל הפחות ל”סרט שלא יוצאים ממנו עם האמירה - נו, סרט אמריקאי, למה ציפינו”). אפילו לא ממש קראתי על מה הוא.
יצא משו משו. שחקניות נהדרות עם דמויות שבא לחבק. סרט מחייך (את הצופה).

קליאו וסנדרה < ולא, זה בכלל לא דומה לתלמה ולואיז>