המסע ליפן ובחזרה

הבית שלנו.

בבית שלנו המטבח יהיה באמצע הבית. מדיח הכלים (או המדיחה) לא ידיח בבדידות בזמן שכולם נהנים בסלון.
בבית שלנו יהיה נעים ומואר כל השנה גם כשחברת החשמל תשחק משחקים מכוערים. אולי בכלל לא יהיה לנו מזגן, אולי בכלל לא יהיה לנו קשר עם חברת החשמל.
בבית שלנו לא יהיו מיטות וגם לא נעליים (זה חייב לבוא ביחד).
בבית שלנו תהיה אמבטיה יפנית והמים שלה ישמחו אחרי השימוש את מכונת הכביסה.
בבית שלנו כשילדים יבחרו לעשות קקי בסיר הם לא יגידו לו “להתראות בים”. אולי “להתראות בבוסתן”.
הבית שלנו ישתדל להיות נחמד לאורחים שלו וגם למארחת שלו.

עד שיהיה לנו בית למימוש כל הרעיונות היפים יעברו עוד זמן, ועדות, ניירת והרבה כסף.
בינתיים, כדי להתכונן ולהתחיל להתאמן - קנינו את הספר של ג’וזף ג’נקינס - humanure , או כמו שהוא נקרא בעברית (השפה שאנחנו אוהבים לקרוא) בתרגומה של טליה שניידר (שגם אותה אנחנו אוהבים) - זבלאנושי.

כמו ספר אמריקאי הספר הזה מצליח לקחת רעיון (גם אם רעיון יפה וחשוב) ולמתוח אותו על פני כמה מאות עמודים.
כמו ספר אמריקאי אפשר היה לצמצם אותו לשלושה עמודים ברורים, תמציתיים ובהירים ובכך להגיע לקהל גדול יותר (אבל להרוויח פחות כסף).
הספר הזה יצא בכמה מהדורות כשבמאוחרות יותר (אחת מהן היא זאת שתורגמה) משולבות בספר ביקורות ותגובות של קוראים נלהבים כך שלאורך כמה פרקים את זוכה לפרומואים מהללים ומשבחים ומפתחת ציפיות שהנה תוך 20-30 או מאה עמודים תגיע אמת גדולה.

והיא מגיעה. לקראת הסוף. אחרי תלי תלים של מלים, המוני מספרים, טבלאות ועובדות שרובן מתיחסות לעם הבזבזן בעולם ותוצריו.

אויש, קשקשת זה דבר מדבק. טוב, הנה שירות קטן. הנה עיקרי הדברים (בגלל שזה חשוב) בתוספות הערות ופרשנויות שלי.

אנשים מפחדים מהקקי שלהם. ואני מוסיפה - אנשים מחנכים את הילדים שלהם לפחד מהקקי שלהם, מחביאים אותו בתוך חיתולים סופגים, מנגבים ישבנים בפנים מכורכמות, מזדעזעים מפספוסים ומריחות, מעלימים את התוצרים בתוך חיתולים חד פעמיים מגולגלים ונחרדים מהאפשרות שיצטרכו לגעת בזה. אנשים רוצים שהקקי שלהם יעלם וישאיר אחריו ניחוח אורנים (שזה ריח מקובל וידוע של קקי. קקי של עצי אורן). אנשים אוהבים לחרבן לתוך מים ושהמים ישאו את “הדבר הזה” הרחק מכאן.

רק מה, יש שתי בעיות עיקרית עם הקונספציה הזאת. הראשונה - היא לוקחת משאב והופכת אותו למטרד. והשניה - בדרך היא מזהמת משאב אחר, יקר ומוגבל - מים.

תסתכלו על החיות (יש לנו הרבה מה ללמוד מהן). האם הן מחרבנות למי השתיה שלהן?
אז למה אנחנו כן?
כי אנחנו קקיפובים. זה למה.
וטפשים. אנחנו אוהבים להיכנס לבית שלנו עם נעליים עם כל הג’יפה של החוץ ואז לבלות שעות בנסיונות להוציא את הג’יפה משם. אחר כך אנחנו טורחים ומרימים את כל הפעילות שלנו (אכילה, שינה, רביצה) לגובה בינוני כדי לא לגעת בלכלוך בעזרת רהיטים שתופסים הרבה מקום (ועולים הרבה כסף אבל בתרבויות מסוימות זה לא חסרון אלא כיף) ומאלצים אותנו לקנות בית גדול יותר, גדול מספיק,
מה שמשעבד אותנו לעבודה במשך שעות רבות ביום כדי לשלם עבור הבית הזה עד שבגיל חמישים אנחנו מתעוררים ומגלים שיש לנו ילד שאנחנו לא מכירים.

עודפם נסחפתי.

איפה היינו? כן, אני אדלג על הרבה מספרים ורק אספר לכם שאנשים עושים הרבה קקי, מלכלכים הרבה מים ושזה מגיע גם למי תהום (שמעתם על בורות ספיגה? ולאן זה נספג לדעתכם?).

אז מה הפתרון?
שירותי קומפוסט.
שירותי קומפוסט נחלקים באופן גס לשני סוגים: בסוג הראשון את מחרבנת ישירות על ערימת הקומפוסט, מה שמחייב לבנות את הבית מראש כך שתחת בית הכיסא יהיה מקום לערימה הזאת.
יתרון - את לא מתעסקת בהובלות. חסרון - צריך לתכנן מראש (ובזה אנחנו לא חזקים…).
בסוג השני - מחרבנים לתוך דלי ומדי כמה ימים שופכים לערימת הקומפוסט שבחצר.
יתרון - אפשר להתחיל עם זה מחר. מתאים לכל בית. חסרון - מישהו צריך לרוקן את הדלי הזה.

וככה עושים את זה:
משיגים 3 דליים של 20 ליטר בערך, זהים, עם מכסה. בונים קופסא, סגורה, שרק חור עגול בראשה. גובה הקופסא - כזה שקצוות הדלי מבצבצים מלמעלה. גודל החור - כקוטר הדלי.
וצריך לאפשר לדלי לצאת לפעמים (החלק העליון של הקופסא נפתח עם ציר).
יש לכם את התמונה בראש?
עכשיו מחברים לקופסא קרש עם מכסה (רגילים, של שירותים) בדיוק מעל הדלי.
מה קיבלנו? עמדת חירבון.
אפשר להציב אותה בכל מקום, לא צריך תשתית.

באותו החדר מניחים שקית או דלי עם עלי שלכת, קש או נסורת (מה שיש). המשקיענים יכולים לבנות מראש את הקופסא כך שיהיה בה גם מקום לאכסון החומרים היבשים בצד הדלי. (אפשר להרחיב ולסדר גם משענת, מתקן לנייר טואלט, מדפים, מקום להניח את כוס הקפה, מתלים לרמקולים ומדף ללפטופ). את תחתית הדלי מרפדים באותם חומרים יבשים (סתם בשביל שיהיה יותר קל לנקות את הדלי אח”כ. כן צריך לנקות. מה את בורחת, גם את קקיפובית?).

המעשה: יושבים, עושים, מנגבים, משליכים את הנייר על הערימה, נוטלים חופן או שניים של חומרים יבשים ומכסים את כל מה שרטוב. סוגרים את המכסה. זה לא יסריח, לא יבואו זבובים והמכסה (הרגיל, כמו בכל שירותים) זה סתם בשביל ההרגשה הטובה שלנו (ופנג שואי בטח בצד שלנו בעניין הזה). אחרי מספר ימים לוקחים את הדלי המלא (בשכבות נהדרות של קקי-קש) ושופכים בערימת הקומפוסט שבחצר (תיכף נדבר עליה). בזמן שהדלי יצא לטיול בחצר הדלי התואם (זוכרים? 3 דליים זהים…) יושב במקומו. השירותים פעילים ברציפות.

את הדלי שוטפים מעל הערימה (כי אנחנו לא רוצים חידקים רעים על הדשא שלנו ).

לערימת הקומפוסט מציע ג’נקינס עיצוב מעניין שהופך את הטיפול לפשוט יותר (כדאי לאמץ גם למי שטרם ראה את האור ומכין “סתם” קומפוסט משאריות מטבח וגינה).
בונים (ממשטחים או קרשים ישנים או עמודים ורשתות או חבילות קש או … הבנתם) 3 תאים בעלי 3 דפנות (לכל תא צד פתוח). אם הם צמודים זה חוסך מקום וגם חומרי בניה.
הגודל המומלץ - 1.5X1.5X1.5 מ’ (אני חוסכת לכם חישוב - זה יותר מ3 קוב לתא).
עכשיו הנה הטריק המדליק - בתא האמצעי אוספים חומרים יבשים (אני מניחה שיש לכם ידע בסיסי בקומפוסט ואתם יודעים למה הכוונה. אם לא - לכו ללמוד. זה ידע טוב לחיים). קצרתם דשא? גרפתם עלים? עישבתם וזה התיבש? ניקיתם את הגינה? הכל לתא האמצעי.
כשמכינים קומפוסט משתמשים באחד התאים הצדדיים. שופכים את הדלי עם הפקדונות מהשירותים, לוקחים חומר יבש מהתא האמצעי (הו! סופסוף יש חומר יבש זמין ולא צריך לחפש!), מכסים טוב טוב ומקנחים בהרטבה במי שטיפת הדלי.
אותו סיפור גם עם שאריות מטבח ופגר של תרנגולת מהלול (אותה הוא ממליץ לתקוע בחלק האמצעי של הערימה - החלק הכי חם).
אחרי שנה התא אמור להתמלא, אז עוזבים אותו ועוברים לתא הפנוי השני.
אחרי שנה נוספת התא הנוסף מלא אבל התא הראשון כבר מקומפסט לגמרי ואפשר להשתמש בו לשיפור הגינה שלכם ולפנות אותו בשביל ליצר עוד קומפוסט.

משוגעת!
את משחקת בקקי! זה מסוכן! חידקים! קולי! מחלות! את זה את רוצה לשים בעגבניות?
ובכן, לא לחינם הספר מחזיק כך וכך עמודים. בנפנופי ידיים ובהצפה בטבלאות ומחקרים טוען ג’נקינס שבתהליך הקומפוסטציה הערימה מתחממת ל50-70 מע’ לזמן מספיק בשביל להרוג את כל מה שמאיים עלינו.
אבל אם אנחנו עדיין מודאגים - אפשר להניח לקומפוסט לשנה נוספת (שנתיים במקום שנה).

בין אם מחכים שנה ובין אם מחכים שנתיים - מדובר במהפכה.
במקום לשלח את הקקי מהבית ולהעביר את הצרות למקום אחר (אחרינו המבול ושיטבעו נכדינו) - שומרים עליו ומתיחסים אליו כמו אל משאב. קומפוסט עולה כסף! קומפוסט שווה זהב!

מי שמצליח לשים יד על הספר (המודפס על נייר ממוחזר, כמובן, כי ככה זה בהוצאת יער, לא עושים חצי עבודה) - טוב יעשה אם בקטעים שיש בהם יותר מ6 מספרים לחצי עמוד יעבור לקריאה מרפרפת בראיה מטושטשת כדי שלא יגמר לו הכח בטרם יגיע לשרטוטים המסבירים מה צריך להיות רוחב הקופסא ומאיפה מוציאים את הדלי.
ואם תגובות הקוראים הנלהבים מעצבנות קצת אז, נו, קקה על הראש שלהם.